דב פוקס | איך אומרים קרחון באינוקטיטוט
תקציר: צלם טבע ישראלי יוצא למסע צילומים בערבות הקרח של האזור הארקטי של קנדה. ואז מתחילים הדברים להסתבך...
חתיכת הבשר שהכנסתי לפה, בין אם היה זה בשרו של לוויתן ארקטי או של כלב ים, הייתה בלתי אכילה. היה לה טעם שרוף ומרקם של צמיג משאית. לא רציתי להעליב את נוקה ואת אשתו, שטרחה סביבנו, ובלעתי בכוח. היו שם המון סוגי בשרים על השולחן אצל נוּקָה, המתורגמן והמלווה הרשמי שלי. אבל אני, את כל הטריטוריה הארקטית של קנדה, הייתי נותן עכשיו תמורת סלט ירקות קצוץ דק. אי אפשר לגדל אותם בנוּנַאווּט, הוא הסביר לי. מיותר להביא אותם לפֹּה במטוסים מהיבשת. אף אחד לא אוכל כאן ירקות.
מאחורי גבו הבהבה האש באח, וצללים עליזים התרוצצו על תקרת החדר. לא, לא ישבנו באיגלו. אלה נשארו מאחור בסיפורי העם האסקימוסים יחד עם החלפת הנשים והנשיקות אף באף. זאת הייתה דירה רגילה, כמו בבית של אבא שלי. הנסיעה מישראל לפינה הנידחת בצפון, לא הרחק מגרינלנד, הייתה מפרכת, אבל שמחתי לצאת לדרך. החודשים האחרונים בארץ היו קשים מאד כלכלית. הכול מסביבי התמוטט. גם במישור המשפחתי. אבא שלי. הגירושין.
למחרת טסנו מעיר הבירה לאתר הצילומים. שעה וחצי במטוס טורבו-פרופ קטן, מעל למרחביו הקפואים של האי. נחתנו בקלייד ריוור שעל שפת האוקיינוס הארקטי. במזל הצלחנו לנחות לפני שכיסה ערפל את המסלול הקצר. שניים-שלושה מטוסי בוכנה, צריף מתכת שמשמש טרמינל, מגדל פיקוח. מסביב השתרעו ערבות שלג צחור עד אל מעבר לאופק. דרך סלולה, לא ארוכה, הובילה אל כמה עשרות בתים, שניצבו בשתי שורות מול הים הקפוא. עננים כיסו את השמיים. המדחום הראה על טמפרטורה של 12 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. יום חמים ונעים בקלייד ריוור בחורף, אמר נוקה.זה מיכאל, הצלם מהנשיונל ג'יאוגרפיק, הציג אותי בפני מורי הדרך שלנו. זה אָגוּטָה וזה הבן שלו, אָפּוּּט – שניהם היו נמוכים, מוצקי גוף ושחומי עור. במבט ראשון ניתן היה להתבלבל ולחשוב שהם תאומים. אלא שבשערו השחור של אגוטה כבר זרקה שיבה ופניו היו חרוצי קמטים.
לחצנו ידיים. מהכאב באצבעותיי היה ברור כי אלה אנשי שטח. אגוטה הוא מורה הדרך הטוב ביותר בנוּנַאווּט, אמר נוקה מאוחר יותר. מכיר כל הר וכל עמק. יודע איפה מסתתרת כל חיה ומי היה הסבא רבא שלה. זה האיש שצלמים כמוך מחפשים.
האל אגוטה, אמר נוקה, נחשב לאל היוצר של העולם, אבי האלים במיתולוגיה המקומית. השם אפוט פירושו באינוקטיטוט "שלג נופל". ואחר כך חייך ואמר: אתה בטח יודע שיש בשפה שלנו המון מילים לשלג. הוא סיפר עוד אבל דעתי כבר הייתה פזורה. היו המון דברים שהייתי צריך לדאוג שיתבצעו לקראת הסיור מחר. תיאמנו, בתרגומו של נוקה, את מועדי היציאה בבוקר, את הציוד שצריך לקחת ואת שאר הפרטים הטכניים. נפרדתי מהם בלחיצת יד איתנה ונכנסתי לחדר שלי. ארון, שולחן וכסאות, כיור ומראה, תנור גדול. צנחתי על המיטה ומיד נרדמתי.
למחרת בבוקר יצאנו לדרך על אופנועי השלג. תמיד אהבתי לרכוב על הכלי האדיר הזה, אהבתי את העוצמה של המנוע, את האוויר הצונן, את סילוני הקרח שניתזו בסיבובים. יותר מהכול אהבתי את השקט הגדול. בהפסקות הקצרות, כשעצרנו לרוקן שלפוחיות, אחרי שדממו המנועים, הסתער עלינו השקט מכל העברים. שקט עצום צלצל באוזניים. שמעתי רק את רחש הצעדים בשלג ואת פעימות לבי. היה גם הריח הזר. ריח של שלג טרי. דובי קוטב, שועלים לבנים, בונים, מינקים, את כולם פיתו אגוטה ואפוט. אחרי שהתמקמתי, פרשתי את המזרן על השלג הקר והסתוויתי בשכמייה הלבנה, והשניים הניחו את הפיתיונות לפי הקומפוזיציה בראש שהנחיתי אותם. את הדוב הארקטי רציתי על רקע של נהר קפוא, את השועל ליד עץ קבור בשלג. עדשת הזום הגדולה הנציחה את יופיין הנדיר. את הדובים הלבנים עם נתחי הבשר המדמם בפיהם. את האור הניתז מפירור שלג על שפמו של שועל לבן. אם יש גן עדן של צלמים, כך בדיוק הוא נראה. יצאנו בחשיכה וחזרנו בחשיכה. אחרי מקלחת חמה וארוחת ערב, סקרתי את אלפי התמונות שצילמתי באותו יום. זרקתי את אלה שלא בפוקוס ואספתי בתיקייה נפרדת את התמונות המיועדות לעיבוד נוסף. גיביתי את כרטיסי הזיכרון וניקיתי אותם לקראת צילומי המחרת. שוב יצאנו לדרך לפני הזריחה. היה קר מאד. אדים כיסו את המשקף הקדמי. הפנסים האירו רק את החריצים שהותירו בשלג האופנועים שלפנינו. ואז זה קרה. האופנוע של אגוטה, שנסע בראש השיירה, נטה על צידו והתהפך. כשהתקרבנו ראינו את האסון. האיש המבוגר נלכד מתחת לאופנוע. רגלו הימנית נפגעה קשה. הוא נשך את שפתו התחתונה ולא הוציא אנחה מפיו. פניו היו חיוורים כפני מת. הוא לא צעק. לא בכה. לא עפעף גם כשקיבעו את הרגל המרוסקת. העמיסו אותו לאלונקה, קשרו אותה לנגררת הציוד ונסענו חזרה לבסיס. היום אבוד, חשבתי בלבי. לפחות זה קרה לקראת הסוף. כל יום צילום עולה הון וההזדמנות לא תחזור. לעורך המגאזין לא איכפת מדבר מלבד התמונות עצמן.נסענו לאט, להימנע מרעידות. בהגיענו הורידו את הפצוע מהנגררת. למה לא קוראים לרופא, שאלתי. רופא? התפלא נוקה. אין כאן רופא. אבל צריך לעזור לו. כן, אמר נוקה, יעזרו לו. בערב נכנס נוקה לחדרי. התוכניות שלנו משתנות, אמר. אתה זוכר שסיפרתי לך שאגוטה היה נכד של ראש שבט גדול? סבא שלו הלך אל הקרחון כשהיה זקן. הלך אל הקרחון, חזרתי על המילים. ללכת אל הקרחון, אמר נוקה, אומר שכשאתה חלש ולא רוצה להיות לנטל על בני השבט שלך, אתה הולך לקרחון, בתחילת האביב, כשהקרחון נשבר והשברים נסחפים לים. מחר בבוקר אגוטה ילך אל הקרחון. בימינו אנשים כבר לא עושים את זה, אבל הוא החליט שהוא יהיה כמו סבא שלו. הוא לא מוכן שאפוט יצטרך לטפל בו כמו בתינוק. הוא יודע שכבר לא יוכל לעמוד או לעבוד עם רגל כזאת.בלילה חלמתי על אבא. הוא נשא אותי על כתפיו כמו שאהבתי כשהייתי ילד. החזקתי באוזניו בכוח והוא השמיע קולות צהלה של סוס ודהר בחצר הקדמית של הבית הישן שלנו. היה עדיין חושך מוחלט כשהשעון המעורר צלצל ועקר אותי באכזריות מהחלום. כמה הצטערתי שנגמר. שנפרדתי מאבא. מהצחוק המתגלגל. מהחיבוק העוטף. מהחום שבקע מכפות ידיו.
בחוץ התגודדו האנשים מסביב לאלונקה. בימים שלנו יחד למדתי לכבד ולהעריך את אגוטה ואת בנו, למרות שלא החלפנו מילה. הם לא דיברו אנגלית. ראיתי את המסירות והדאגה של אפוט לאביו, את האהבה הגברית נטולת המילים. במעשים קטנים. בכלי עבודה שמוגש בשתיקה ברגע הנכון. בהינד ראש. ניגשתי והושטתי יד לאגוטה, והוא לחץ אותה בכוח של גבר צעיר. שעה ארוכה עמדנו שם עד שנראו קרני השמש הראשונות במזרח.
האינואיטים מאמינים שהאל אגוטה לוקח את הנשמה, את האַנִינִיק, לחש נוקה, אחרי שהשתחררה מהגוף לאַשִׂיווּן, אל "הארץ הצרה", ממלכת המתים שבתחתית האוקיינוס. נשמות המתים נחות שם שנה ואז הולכות לקוּשִׂיווּן ("ארץ היום") שעל הירח. שם הן מאושרות. משחקות כדורגל עם גולגולת של סוס-ים. צוחקות ושרות. מי שמת בים נאסף על ידי אלת הים טָקָנָאלוּק. מספרים שאבא שלה השליך אותה לים בסערה קשה, כדי שיינצל. טָקָנָאלוּק ניסתה לאחוז בדופן הסירה, להציל את חייה, אבל אביה כרת את אצבעותיה במכת גרזן. היא טבעה והפכה לאלת-ים. יצאנו בשיירה ארוכה. בראש נסע אפוט, עם הנגררת. כשהגענו לחוף היו שם כבר אנשים רבים. מישהו הכין גל של אבנים על החוף המושלג. אחרים נשאו את האלונקה, ירדו אִתה למים והניחו אותה על שבר-קרחון רתום לכמה קאייאקים. הדייגים כנראה גררו את שבר הקרחון לחוף, לאחר שנפל למים. הם סידרו את הסלעים סביב האלונקה וירדו מן הקרחון, כשהם מעיפים מבט אחרון באגוטה. אפוט הראה לו את הסכין האהובה עליו והניח אותה מחוץ למעגל. הוא היה האחרון שנשאר ליד אגוטה. אפוט כרע ברך ליד אביו, התכופף, נגע בשפתיו במצחו ולחש כמה מילים. אגוטה שלח יד ונגע בפניו של אפוט. החבלים הותרו וגוש הקרח הכחלחל החל להיסחף והתרחק לאיטו, עד שהפך לנקודה זעירה באמצע הים. הרוח נשבה והביאה בכנפיה ערפל כבד. טקנאלוק אוספת אותו בזרועותיה, אמר נוקה. לך לשלום, אגוטה, לחשתי. שטקנאלוק תחבק אותך מהר. תהיה דרכך ל"ארץ היום" קלה ומהירה. דמעה עמדה בזווית עיני. עלינו על האופנועים שלנו ונסענו לאט לבסיס. אגוטה היה אתנו כל הדרך.יותר לא חזרתי לצלם בקלייד ריוור.בשעות השתיקה הארוכות במטוס שלקח אותנו לאִיקָאלואִיט, מקנא קינאתי באפוט. הוא עזר לאביו לא לסבול יותר מהנדרש. להיפרד מהחיים כשכבודו העצמי שלם. אגוטה סיים את חייו בדיוק כמו שרצה. עם הסכין האהובה, בתוך מעגל הסלעים שלו. מול עיניי המשיכו לרצד פניו של אפוט כשנישק את מצחו של אביו, ידו של אגוטה הנוגעת בו לאות פרידה. אני אפילו לא יכולתי להתקרב לאבא שלי ברגעיו האחרונים. השומר בבית חולים רמב"ם היה נוקשה ותקיף. אי אפשר להיכנס, אדוני, אמר והניח יד על האקדח שעל מותנו, בידוד. כמה הייתי רוצה לנטוש את אבא על קרחון. אפילו לכסות את פניו בכרית, וללחוץ, בידיים שלי. משהו שיעזור לו לעזוב בכבוד. למות בלי סבל חסר תוחלת. בתנאים עלובים, כשהוא מחובר לאחת ממכונת ההנשמה שכל כך התגאו בהבאתן לארץ. אבל מרוב התעסקות במכונות שכחו שיש כאן בן אדם, שיש לו משפחה שאוהבת אותו, משפחה שלא נתנו לה להיות לידו ברגעיו האחרונים. אין עוד טבעת מגן של סלעים מסביב להולך. אין מילות פרידה או נשיקה אחרונה על המצח. המתים שלנו מתים בודדים במיטות בתי החולים, בבתי האבות. נטושים יותר מאגוטה על הקרחון. אפילו לנופף להם לשלום אי אפשר.