הבית רעד כולו.
הרטט נמשך כדקה וחצי אבל נוח הרגיש את הנצח.
הוא חש את האיברים הפנימיים שלו נטרקים אלו באלו.
כשהרטט פסק, הוא פלט את האוויר שנאצר בתוכו, זז אחורנית, מסוחרר.
פרקי אצבעותיו היו לבנים מן המאמץ לאחוז בשולחן. שולחן פינת האוכל הישן שהוא קנה יחד עם שירה. אז. בשוק הפשפשים בחיפה.
"זה וינטג', ממוש," היא אמרה אליו בקולה העדין.
נוח ראה את המוכר בחנות המעופשת שולח בה מבטים נוטפי זימה.
"ישן ישן, אבל עולה אלפי שקלים," הוא לחש לה, מצמיד אותה אליו, מסמן בעלות אל מול עיני המוכר.
לא שהיה אכפת לו מהכסף, היה לו כסף בלי סוף, זה פשוט נראה לו מוזר לשלם על שולחן בלוי וישן, שמי יודע מי אכל עליו.
שירה השפילה מבט. "זה פריט נדיר," גופה התקשח כשהלחישה.
בעיניו הפריט הנדיר באמת הייתה שירה עצמה.
הוא הוציא את כרטיס האשראי המנצנץ: "תעשה לי את זה בתשלום אחד," אמר למוכר, מעביר לו את הכרטיס המוזהב, ובזרועו השנייה הצמיד אליו את גופה עוד קצת, חש אותה מתרככת, והיא הביטה אליו, עיניה מחייכות, בורקות.
זיכרון עיניה מכאיב לו עכשיו. הוא מתפרק. הוא מתפרק לגמרי.
השולחן הארור, לעומת זאת, מחזיק מעמד יפה.
רכבת המטרו החדשה חוצה את השכונה מדי עשרים דקות, רעידותיה חותכות את היום ואת הלילה שלו, רעידות בלתי אפשריות, שהופכות לו את הבטן וסודקות את הקירות. הוא לא מצליח להתרגל.
כשהכול התחיל לפני עשר שנים "מטרו" נשמעה לו מילה סקסית.
טוב נו, אז הכול היה סקסי. הוא ושירה עשו את זה כמעט כל יום.
עכשיו הדבר היחיד שרוטט בחיים שלו זוהי האדמה מתחת לרגליים.
שירה עזבה אותו בטריקת דלת, מוותרת על הכול. ויתרה גם על השולחן שלה.
נוח שמע שהיא גרה מחוץ לעיר עם גבר שדואג שהקרקע שלה תישאר יציבה.
הוא שמע את זה מנורית, החברה שלה, שלא סבלה אותו מהרגע הראשון. נורית הטבעו-נאצית. הלוואי שהאוזניים שלו היו מתחרשות במגיפה הזאת, יש דברים שעדיף לא לשמוע. בעצם לא, הלוואי ונורית הטבעו-נאצית הייתה מתחרשת.
הדיבורים הראשונים שהוא זוכר על המטרו התחילו בזמן מגפת הקורנה. השמועה על רכבת שתוקם מתחת לבית שלו נשמעה כה מופרכת: "כן, מתחת לבתים. רכבת תעבור מתחת לבתים שלנו," הם אמרו. הוא לא התייחס אליהם, כי ראשו היה טרוד, כמו כל מי שסביבו, בלשרוד את המגיפה. לא להידבק, לא לחלות, לא להתרסק כלכלית.
לפני המגיפה הוא חי כמו מלך. מלך בממלכה שלו.
שירה התחננה לפניו שהם יעברו משם: "לא כדאי שנחכה, בוא נתחיל מחדש," היא אמרה, "לא חשוב הכסף. נעבור מחוץ לעיר. אחרת נאחר את הרכבת."
לפני המגיפה הוא היה מומחה לניהול סיכונים, מחוזר ומוערך, כל האלפיון עמד אצלו בתור לקבל ייעוץ. הוא חש כל יכול, ושירה הייתה שלו. שירה האקטיביסטית, הלוחמת ב"תנו לחיות לחיות", שירה עם אש בעיניים. הוא חיזר אחריה עד שנעתרה לו, השיג אותה כמו שהשיג כל דבר בעולם הפיננסי. הדיבורים שלה לגבי "יום הדין" נשמעו לו כה תמימים. הוא חשב שהיא לא מבינה איך העולם הזה עובד. "זה לא מוסרי לאכול חיות," היא הייתה אומרת, השפתיים שלה מציירות מילים. הוא נתן לה להרגיש שגם הוא מוסרי, גם הוא ליברל כמוה. טשטש מפניה את שנאתו לאנשים חלשים, ומאחורי גבה היה אוכל כל דבר שזז. הרי גם הסינים אוכלים כל דבר שזז והם עדיין שולטים בעולם.
עכשיו הוא מתפרק כל עשרים דקות.
בעשר השנים האחרונות נמוגו זכויות הפרט והאזרח, אף אחד לא שומר על אף אחד, ואין מי שיפצה אותו. שירה אמרה שזה מה שיקרה. הוא נפנף את דבריה, ובסוף היא נפנפה אותו.
הכול זמני. עוד רכבת מרעידה ועוברת וקשה לו לנשום. נוח מחזיק את השולחן עד שהרעידות פוסקות. מי מחזיק את שירה עכשיו?
צריך אויר.
כאב אדיר עובר מן הלב אל היד.
צריך אויר.
רגליים מועדות.
ראשו נטרק בפינת השולחן.
עינו של נוח מביטות בדמו הניגר מגופו בשני פסים ארוכים.