יצירות

היום השביעי במאי 2024. מחר אהיה בן שבעים ותשע. הפעם האחרונה שכתבתי יומן הייתה כילד בן שתיים-עשרה שקורא את  "הלב" של דה אמיצ'יס  ואת  "אי הילדים" של מירה לובה. אז זנחתי את היומן לטובת משחקים בחוץ, אבל הפעם אני מוכרח להתמיד. אני מודע לעובדה שזכרוני מתחיל לבגוד בי. אולי מחר כבר לא אוכל לכתוב את מה שאני זוכר היום. וזה חשוב, חשוב לבנים שלי ולנכדים שלי, למי מהם ששרדו, ואולי יעזור להם לשרוד את המגפה הבאה.

הסיבה העיקרית היא שמתחילים לאסוף אותנו, הזקנים. "ממשלת החירום השנייה" החליטה כבר לפני כשנתיים להקים מחנות מוגנים לקשישים, ולמעשה שודדת אותם, משתלטת על הגמלאות שלהם ועל רכושם בתמורה למזון דל, טיפול רפואי כושל ומגורים צפופים ומעופשים. זהו מידע חסוי העובר מפה לאוזן. לתקשורת מותר לדווח רק את הודעות הדוברות של ממשלת החירום. את הזקנים אוספים האוטובוסים בעיקר בישובים עירוניים אבל שמעתי שכבר הגיעו למושבות ולקיבוצים. הם חוסכים הון מקרנות הפנסיה המולאמות ומהביטוח הלאומי, הון שאין לדעת מי יהנה ממנו.

למי שנותרו ממשפחתי אני חייב הסבר על מה שקרה כאן בחמש השנים האחרונות. למה נהגתי כפי שנהגתי, ומה אני חושב שעליהם לעשות על מנת לשרוד את הבאות. אני חושש שאולי לא אשרוד עוד גל של  מגפה או מלחמה, ואז לא יהיו לי משאבים ויכולת לסייע להם לעבור את המשבר. אולי גם אותי יתפסו למחנות המוגנים.

אכן, גל המגיפה הראשון, COVID-19, הכה קשות בכלכלת העולם. בעקבותיו נוספו מיליוני אדם, וגם אצלנו, אל עניי העולם השלישי והתדרדרו לתנאים של סף רעב ותברואה ירודה. כל מדינה נאבקה במשבר בדרכה. ארצות הברית וסין הדפיסו כסף בערמות והאינפלציה התחזקה מיום ליום ללא שליטה. מכיוון שאני עוד זוכר את ימי ה"צנע" של שנות המדינה הראשונות שכנעתי את משפחתי להחזיר מיד את מירב החובות, גם במחיר של ירידה ניכרת ברמת החיים, ותמכתי בהחזקתם מעל המים. כאשר עשרות אלפים רכשו מותרות באשראי יקר או השקיעו בעסקים ללא בסיס וטבעו בחובות – ילדיי שלי שרדו כלכלית.

באמצע 2021 החלו מדינות מספר במסע של התאוששות כלכלית, אלא שאז הופיע הגל השני. זה היה זה ביום הולדתי השבעים ושש. אז הודיעו בחדשות שהמגפה חזרה וקבעו את שמה: COVID – 21. הנגיף, בדומה לקודמו, מדבק מאד ואלים מאד, והכי גרוע מתעופף באוויר גם ללא מגע. עד שהתבררו הנתונים כבר היינו רובנו חולים. המכה לא פסחה על איש. מערכת הבריאות עוד לא קמה מנזקי המגפה הראשונה, גם החיסונים שפותחו טרם הוכחו כיעילים. העולם נסגר שוב בהדרגה. מדינות כמו בריטניה ובלגיה התפרקו, וכמעט בכולן תפסו את השלטון קבוצות של פקידים או קצינים שהשליטו דיקטטורה בחסות ההגנה מהמגפה.

*

היום השמיני המאי 2024. את יום הולדתי השבעים ותשע אני חוגג לבד. מרים כוסית לכבודי, לא מאמין שדווקא אני שרדתי. עם הבן בדרום אמריקה אין לי קשר בימים האחרונים,  גם הוא נותר לבד עם נכדתי בת השש עשרה. אפשר לומר ששפר עלינו גורלנו – מתוך שישה עשר נותרנו תשעה, למעלה ממחצית המשפחה הקרובה. גם כל ילדיה של אחותי שרדו אך היא ובעלה אינם. נפטרה גם אחותי הגדולה, שהייתה כבר מבוגרת וחולנית.

קשה להאמין, אבל למעלה משלשה רבעים מאוכלוסיית העולם נכחדו תוך מספר חודשים. תוצאות המגפה ניכרות בכל פינה. ישובים נטושים, הרדיו משדר רק את שידורי הממשלה. אני מקשיב בחוסר אמון לחדשות של השעה שש. הקריין מדווח בקול דרמטי כי בחודש הבא יגיעו משלוחי קמח, קפה ואורז. לי חסר רק הקפה. את הקמח מחליף התירס ובמקום אורז אני צורך יותר תפוחי אדמה. המושג כסף איבד מערכו. כל אחד וכל משפחה מסתגרים. המושב שלי הפך חזרה למעין קיבוץ על מנת לאפשר משק סגור ככל האפשר. בישראל עדיין חיים כמעט שלשה מיליון, הרבה מעבר לממוצע העולמי. האסון הנורא מכל הוא הפגיעה בפוריות. מאז סוף 2021 מתים בכל חודש הרבה יותר אנשים מאשר נולדים תינוקות. המומחים מבטיחים שהתופעה תעלם רק כאשר מי שהיו ילדים קטנים עם פרוץ המגפה יהפכו לבוגרים פוריים.

על אף שהבראתי, תופעות הלוואי הראשונות – אובדן חוש הטעם והעדר חוש ריח – מלוות אותי עד היום. את התבלינים – מלח, סוכר, פלפל – אני מוסיף לפי הזיכרון. הסתמנו אצלי שתי תופעות נוספות שאני לא בטוח אם לייחס למחלה או לניצני השיטיון. הראשונה, איני זוכר תמונות. אני מנסה להיזכר בדמותם של הורי ובפניה של אשתי, ואיני יכול להעלות אותם בדמיוני. אני זוכר עובדות, באופן מוזר ולא ברור, ללא צער וללא חמלה, עובדות ולא תמונות. אני מנסה מדי פעם לעיין באלבום המשפחתי, תמונות של החתונה, הילדים, תמונות מטיולים בעולם, הכול על מנת לתרגל זיכרון חזותי, אך איני מצליח.

הדבר השני הוא שהפסקתי לחלום. פעם הייתי חולם המון. בלילות הייתי פוגש אנשים שונים ומשונים, חיים ומתים, שהכרתי ושלא הכרתי. קרו לי דברים הזויים ודברים רגילים, נסעתי, נהגתי, טסתי, הפלגתי, מצאתי ואיבדתי. בבוקר הייתי מספר את חלומותיי לאשתי והיא הייתה טוענת שאני סתם ממציא. עכשיו כלום. אני מנסה לפעמים לחלום בכוח, לתאר לעצמי לקראת השינה איזה מצב או תמונה, אבל המוח כאילו אטום לחלוטין. פעם קראתי שחלומות הם תגובה חיונית לניקוי הנפש מלחצים. איני יודע אם זה עדיין נכון. 

למרות הכול אני ישן טוב. קם מוקדם לחלוב את שתי העיזים שבחצר. כלתי ושניים מנכדי, רובין ובז, יתעוררו עוד מעט. אני שולף שני גזרים מהערוגה, קוטף שלש עגבניות, תולש כמה עלי פטרוזיליה, ותר אחרי ביצים אצל התרנגולות. אני מכין ארוחת בוקר כמו בכל יום. עוגת יום הולדת לא תהיה פה. אבל בצהריים אני מתכוון להכין כמה קרפים עם ריבה ביתית, הנכדים מתים על זה. מחוץ עולות שלוש צפירות קצרות. האוטובוס היומי היוצא לחיפה. או שאולי זה אוטובוס האיסוף. לי אין כל כוונה לעלות עליו כשיבוא. בחצר המשק וגם בכרמל הכנתי לנו מקומות מסתור.

רגע, זה בעצם השעון המעורר,  השעה כבר שש, הכלב נובח בחוץ ואני שומע את עיתון הארץ מושלח אל דלת הכניסה, וולאק חלמתי סרט,  אני אומר לעצמי.