יצירות

תקציר:
סיפור על בדידותה של אחות הכמהה לאהבת אחיה,  בחייהם ובמותו. על הכאב של הנפש המיוסרת של אחיה אורי, שגבולותיה הטשטשו , שלא מצאה מנוח, שניסתה לחיות ולא הצליחה, שנטשה את אחותה לתמיד
.

1..

היא לא ידעה את הדרך אל ביתו. הייתה אצלו פעם ,לפני שנים רבות ומאז לא שבה. בפעם ההיא הגיעה בפונטו הירוקה הקטנה שקנה לה בעלה עוד טרם נישאו. היא שנאה לנהוג לתל אביב והייתה מבוהלת עד מוות. העיר נראתה לה מפלצת סמטאות מסועפת, סבך שאין ממנו מוצא. ובכל זאת, בחופשת הקיץ, לבדה עם שתי בנות, החליטה להתגבר על הפחד ולנסוע אל אחיה בתל אביב. ידעה שהוא לא יבוא עד אליה, למושב בצפון. הוא לא אהב להתרחק מהעיר. השקט הפריע לו וגם לא יכל להרשות לעצמו מכונית משלו. בדרך הציבה לעצמה משימה להפוך לאישה עצמאית שלא זקוקה לבעל, שהרי שלה ממילא כמעט לא נמצא בבית.

אחרי מספר ניסיונות שווא לקבוע אתו, הסכים לביקורה, אם כי הזכיר לה את המגבלות. היא קיבלה אותן בלית ברירה, כי אז ,עוד העדיפה אותו, למרות הכול, על פני האחים האחרים. הוא היה חילוני כמוה, נאור, איש של מותר באופן עקרוני, חכם, רגיש ובעל חוש הומור אינסופי. הוא הבין לליבה. הבין כאב ועצב ורגישות ואתו היא לא הייתה צריכה להעמיד פנים. אולי אפילו אהב אותה, למרות שבילדותם הצהיר על שנאתו המוחלטת, והעליב אותה בלי סוף. כשבגרו ראה את בדידותה ואף ניסה להגן עליה ולהנחות אותה בצעדיה הראשונים בעולם החילוני. הוא היה זה שנשאר כשהם עזבו, ולמרות הדיכאונות שלו והקשיים, הרגישה אתו בבית.

באותו היום, יצאה מוקדם אחרי שלמדה את הדרך, חגרה את הבנות מאחור, ועד שניווטה לתוך תל אביב ומצאה חניה ברחוב שלו, כבר הייתה מרוטה ממש, חשה הקלה עצומה. בנותיה כבר היו חסרות מנוחה והיא הזדקפה לחפש בעיניה את מספר הבית. הרחוב שבו גר ,התעקל בעצלתיים בשורה של בתים לא גבוהים, די ישנים. לא הכרך הגדול שדמיינה בעיניה הפרובינציאליות, כי אם רחוב שקט ונינוח.

שירה הקטנה קיפצה באי שקט. הייתה צריכה פיפי. היא מיהרה ללחוץ על האינטרקום אך לא היה מענה גם כשלחצה שוב. ליבה האיץ מאפשרות שהוא לא בבית.  זכר הפגישות שהייתה קובעת עם אימה לסידורים בעיר ייבש את גרונה. זכרה כיצד חיכתה וחיכתה ואימה תמיד בוששה לבוא. הרי קבענו ביקור קצר, חשבה לעצמה, הוא אמנם לא התלהב אבל בסוף הסכים. לאן הוא הלך? המחשבות החלו לשטוף את מוחה. שירה צעקה "פיפי, פיפי" והיא לחצה שוב ושוב על הכפתור. בדיוק כשכבר החליטה לקחת את שירה לשיחים, ענה בקול מנוכר : "מה, הגעתן?"

"כן.. אתה פותח?"

"אני מעדיף לרדת למטה,"אמר בפסקנות.

בגרונה כבר הרגישה את הדמעות מטפסות. מה הוא מסתיר שם בדירה הזאת? ידעה שחי בבלגאן והתבייש בכך, אבל הוא באמת הולך להדוף אותה? ידעה שקשה לו עם אנשים אבל הוא באמת מסוגל להשאיר אותה ככה ברחוב? שירה החזיקה את הפיפי שלא יברח והיא התרגזה, למרות שידעה שאסור לה להסגיר את כעסה.

הוא המשיך להקשות: "הבית מסוכן לילדים, הן עלולות לשבור פה דברים– "

"אורי,"קטעה אותו, "שירה צריכה פיפי דחוף, ניכנס לרגע ונצא מיד."

שקט השתרר באינטרקום. עוברים ושבים הביטו בה והיא דימתה איך היא נראית בעיניהם, 'מחזרת על הפתחים'. העלבון בעיניה התעצם. היטב זכרה את התקפי החרדה הקשים שלו. היה מזעיק אותה ואת בעלה באמצע הלילה. נדב היה נוסע עד לתל אביב ומביא אותו אליהם והם היו יושבים אתו עד שכדורי ההרגעה התחילו להשפיע . כשהתאושש, הסיעו אותו חזרה. והנה, כשפעם אחת העיזה היא להזדקק לו, נדחתה באטימות פוגענית כמו החליקו בקשותיה על לב זכוכית: "אורי, נראה לך שנעמוד פה ברחוב? אני חייבת להתארגן רגע, ושירה צריכה פיפי. תיפתח לנו."

סוף סוף נשמעה צרימת האינטרקום. הבנות רצו במדרגות. היא מיהרה עם שירה לשירותים. איך הוא אף פעם לא התעניין בהן? שירה שובה כל לב עם תלתליה הפרועים ופניה המצוירות, ואיילת ילדה נעימה כל כך, מקבלת כל דבר וכל אחד. איך הוא לא רואה אותן?

בשובן לסלון היה נרגן. הזהיר את איילת משולחן הזכוכית, את שירה מהחלון. לא היה ברור אם הוא דואג לילדות או למעט הרהיטים.

"אין לי כאן שום דבר להציע," אמר כלאחר יד והיא חשבה שיכול היה לקנות כמה עוגיות לכבודן.

"לא נורא," אמרה, "נשב קצת נתאושש ונזוז"

היא התלבטה אם לבקש שידליק את הטלוויזיה על ערוץ הילדים, אך חששה שזה יעצבן אותו. בסוף הדליקה בעצמה והשתיים בהו במסך בשתיקה. נראה היה שהן מבינות איכשהו שעליהן להיות שקטות. אחיה הפשיר מעט כשראה שאינן תובעות ממנו דבר ושאל אותה איך הן, שולח לעברן חיוך רפה. ידעה שלא התכוון לשמוע באמת. לאחר שעה קלה, אפילו בלי הקפה שהייתה זקוקה לו כל כך, אספה אותן, נפרדה ממנו וחזרה הביתה.

2. .

אחרי העלייה לקבר נסעה לתל אביב היישר מבית העלמין. הפונטו הירוקה התחלפה מאז בטויוטה משפחתית כחולה. ואת הבית, בעזרתו האדיבה של הווייז, מצאה הפעם בקלות. ה'שבעה' התקיימה בבית ההורים בנתניה. בקושי הצליחו להשיג עבורו חלקת קבר בעיר הולדתם, ואף להכניסו לתוך הגדר. היא הקדימה את שאר האחים בחצי שעה והחליטה על אף החשש להיכנס לדירה לבדה.

כשמצאה את השביל לבניין, גילתה דרך צרה ומשובשת, מוגבלת בגדר בטון גבוהה, מכוסה מטפס צפוף ועבות. אישה צנומה בבגדים מוזנחים עמדה לפני המדרגות, מעשנת ביד גרומה, מבטה החלול נעוץ ממנה והלאה. חרדתה גברה. בטח מסוממת, חשבה ,ומיהרה לחלוף על פניה, מצמצמת את גופה. בפתח הבניין הייתה ערימה של ריהוט שבור. היא תהתה איך זה שכבר יש כאן דירה שפונתה מתכולתה. האם ההזנחה אכלה בבניין עוד לפני הטרגדיה שלהם? במבואה הייתה הרצפה נקיה והקירות לבנים, והיא נרגעה מעט. עלתה ברגל, בצעדים איטיים, מהססת להגיע, מתנשמת בכבדות.

הדירה שלו הייתה בקומה השלישית. שכנה יצאה מהדלת ממול. "את מהמשפחה של אורי? אני ובעלי משתתפים בצערכם. אהבנו אותו מאוד". לרגע חשה פחות בודדה, שמחה שמישהו ראה את אחיה ביופיו. את האיש המיוחד שהיה, עם המבט התכול, הצלול וחיוך הקסם. את האיש טוב הלב, שלא יכול היה לשאת עוד את סבלו.

השכנה נכנסה לביתה והיא עמדה מול הפלדלת הלבנה, ניסתה לאזור אומץ להיכנס. שאר אחיה התמהמהו והיא רצתה להתחיל בפינוי הדירה אך לא הייתה בטוחה שתצליח. ניסתה למחוק את זיכרון הדרמה שהתחוללה כאן בשבוע שעבר-  אנשי המד"א והמשטרה שהגיעו עם אחיה כדי לפרוץ את הבית, הריח הרקוב שעלה באפם עוד טרם מצאו את גופתו החנוקה, שרועה על המיטה. האם נותרו עדויות? חולשה פשטה באיבריה, הופתעה כמה קל היה להיכנס עכשיו.

כשעמדה בכניסה לדירה הריקה, נקשרו הדמעות בעיניה. ניסתה לנשום, לרוקן את הריאות עד קצה הבטן. לעצור את הבכי שאיים להשתלט, תמיד אמרו לה שהיא בכיינית. למה היא תמיד מייבבת? הביטה סביב, משותקת מכאב, והבכי פרץ נגד רצונה, בקול רם, כמו שקרה אז, כשענתה לשיחת הטלפון מאחיה רפי, כמו ניסתה להקיא את הבכי מתוכה עד שתתרוקן.

הזכירה לעצמה שבאה לעבוד. לפנות את הדירה והכי חשוב, למצוא את הצוואה עליה רמזה ה'תפלצת' טל ב'שבעה'. טל, הייתה ידידתו בשנים האחרונות, ספק מטפלת, ספק חברה. ב'שבעה', הסתובבה ביניהם מתוקה מדבש וכולם שמחו להכיר אותה סוף סוף ,בלי ההרחקה של אורי, עד שכבדרך אגב, שאלה אם מצאו את הצוואה. אחר כך ביקשה את המפתח לדירה, "כי היא רוצה לנקות אותה.."

לנקות?? מה דחוף לה לנקות? תהו,  הרי אורי איננו. מת. תירצה את זה במשהו שהייתה עושה בשביל אורי והייתה רוצה לעשות בפעם האחרונה, כפרידה. אז כבר התעורר בהם החשד. האח הגדול הודה שמההתחלה לא סבל אותה ולא האמין להצגת הנופת צופים שלה. היא ובעלה בדקו בטלפון וגילו בזעזוע, הודעות ששלח אורי לטל לפני מותו. התחנן שתבוא אליו, איים 'שיעשה את זה' , והיא לא באה. הם סירבו לתת לה את המפתח אבל אחר כך הסתבר שגיסתה בתמימותה נתנה לה אותו ללא ידיעתם. כשהבינו זאת, התנדב בעלה במהירות לנסוע לדירה לראות שלא לקחה כלום. הוא חיפש ולא מצא צוואה. למחרת כבר ביקשו ממנה שתחזיר את המפתח.

בכל פינה היו מאפרות, אפר הסיגריות של אורי עוד בתוכן. אם היה משהו שהיה תמציתו, זאת הסיגריה בזווית הפה. עישן בכמויות כמו מתאמץ לכלות את גופו מבפנים. ליד המאפרות ובתוכן, וגם במקומות אחרים בבית, היו פזורים סכיני גילוח. ראתה ונזכרה שסיפר לה, בחניית בית החולים כשיצאו מביקור אצל אימם, שהוא חותך את עצמו. הזדקנות ההורים החרידה אותו והיה נסער. אבל הוא השביע אותה שלא תספר לאחים. כשניסתה לשוחח אתו על כך, לעזור, טען נגדה שהיא מתפשרת על חייה, על זוגיות ללא אהבת אמת ושבעצם החיים שלה גם עלובים ועליה למות אתו. הסביר שהכאב עוזר לו להרגיש. בסוף שיתפה את האחים ויצרה דרמה שבסופה שלח אורי מכתב שכותרתו "צפירת הרגעה" ושם כתב שהוא לא הולך למות בקרוב. 'עבד על כולם'. בדיוק כשהתפנה לה זמן בשבילו, כשהבנות בגרו ודואגות לעצמן, דווקא עכשיו ,בחר אחיה למות.

התלבטה אם לזרוק את סכיני הגילוח. אולי בכל זאת לא הרג את עצמו? אולי זאת עדות למשהו שהתחולל כאן? נתקפה בה ההרגשה שעליה לחפש מכתב. משהו שכתב לה, לאחים, להורים, הרי היה כותב כה מוכשר. אולי במחשב? על המסך במפתיע היו התיקיות מסודרות באופן מופתי. בית. הוראה. רפואי. מיילים. הם יצטרכו לעבור על הכול אבל לא עכשיו. לא לבד. תיקיה אחת בלי שם משכה את תשומת ליבה. אולי כאן הצוואה? לחצה בחשש על האייקון. אלוהים ישמור. מה זה התמונות המחרידות האלו? תמונה ועוד תמונה של מיצג זוועתי. מילים חרותות על איברי גוף שותתים דם.לא מצליחה לתפוס. זה אחיה? כמה מופרע היה? כמה סבל? איך זה שלא עזרו לו, לא למדו איך דואגים לאדם כמוהו? אבל הרי ניסו והוא לא נענה להם. ואימא שלהם עם המחלות האינסופיות והאשפוזים, והיא שגידלה את הבנות עם בעל בצבא, אבל למה לא הבינה כמה המצב חמור? והוא, ככל ששלחה יד, דחה אותה והתרחק יותר. די, לא לחשוב. מיותר עכשיו. לסגור את המחשב. יהיה מספיק זמן לכאוב ולהתגעגע, נתנה לעצמה פקודות.

ניגשה לכוננית הספרים והציצה בחרדה בקלסרים, בתקווה. כלום. כמה מסמכים רפואיים, חשבונות, מאמרים שכתב במסגרת התואר השני בפילוסופיה. כותרות שלא הצליחה לפענח. על כולם מתנוססות הערות משבחות וציונים גבוהים. הרי היה גאון. סיים בהצטיינות. אולי זה מה שדחף אותו לקצה? זה לא כאן, תתקדמי, דחקה בעצמה.

משותקת מפחד הציצה בזווית העין לעבר חדר השינה, שם נמצא אחרי יומיים או יותר. לא יודעת אם נותרו שרידים למחזה הנוראי. חשבה על רפי, אחיו התאום, שנאלץ לראות ואיך הוא ממשיך לתפקד מאז. ניסתה לגרש את המחשבות. כמה מוזר שאין בבית שלו דלתות. בעצם, לא היה צריך, כי לא היה ממי להסתתר או לבקש פרטיות. בית שהוא מרחב אחד, של אדם אחד, שחי כאן לבדו.

מיטה נזירית, מזרון חשוף, קרוע. מימין ארון בגדים גדול ויפה, עץ חום כהה, משוך לכה. בגדים מעטים ,אך אופנתיים . היה לו חוש אסתטי.  בגיל ההתבגרות , לרגע, רצה להיות דוגמן, החליט ליהנות ממה שנתן לו הטבע, הגורל. אלוהים לא אופציה כרגע. לא רצתה לחשוב עליו, כעסה מדי. בתוך הארון, בין החולצות התלויות, קלטה בזווית העין, בפינה, מיכל ענק, גז, כמו אלה של ההליום בחנויות בלונים. מה זה? מה עשה עם זה? הבלון הענק הטריד אותה. כמו הסתתר בארון מפניה.

כמה מעט ידעה עליו, כמה מאוד רצתה. אבל הוא לא ענה לטלפונים שלהם, לא היה בא לפגישות המשפחתיות. אולי לא כדאי לגעת? אולי יש פה טביעות אצבע? אולי בכל זאת נרצח? המשטרה, כמה כבר אפשר לסמוך עליהם? המועקה החלה להצטבר, איפה לעזאזל אחים שלה? לאסוף את הבגדים? אבל אולי הם ירצו מזכרת? ליד הארון, בכוננית, נחו עשרות דיסקים וספרים. מכאן תיקח לה משהו. היה לו טעם במוזיקה. פתחה ספר מאת ריימונד קארבר. לא הכירה את הסופר, דפדפה מעט וגילתה הערות רבות בשולי הדפים. כתב ידו האהוב, המוכר. אולי כאן בהערות השוליים החביא מסר? לא יכולה לקרוא אותן עכשיו. מהמעט שקראה הבינה שפירש את הטקסט, כמו רש"י.

במטבח, כבר בעצבים, פתחה מגירות וטרקה סתם. מגירות מבולגנות, מלאות בטריות, עטים ומצתים בערבוביה גדולה. הנה מגירה עם ניירות, ולפתע, הצוואה. חתומה ע"י עורכות דין. רפרפה במהירות ולא האמינה למה שהיא קוראת. הוא הוריש לטל את הדירה. הבן זונה. משכה את המגירה וזרקה על הרצפה. משכה מגירות בטירוף והעיפה לכל עבר. בכתה וקרסה מותשת על הרצפה, כמו אחרי קרב. צלצול עצבני החריד אותה מרבצה. אולי זה אורי?