RM eureרונית מוסקונה | במשרד הפנים

תקציר:
בעודה מחכה בתור במשרד הפנים, מעלה המספרת זיכרון ישן מטיול שערכו היא ובעלה בהרי אוסטריה.



במשרד הפנים התור מתמשך ומתמשך. סוף סוף הפקידה קוראת "33 !" רק מספר אחד לפניי! זוג מזדרז וניגש אל התא. שניהם כבדי בשר, נדחקים על הכיסאות. צפוף להם. דחוסים וצמודים זה לזה עד כי הפכו לגב אחד רחב. הגבר מנפנף בידיים, מנסה להסביר, מניד בראשו מצד לצד. האישה פותחת וסוגרת את התיק. הניירות שעל ברכיה מתפזרים. היא רוכנת במאמץ להרים אותם. שניהם גונחים יחד. מה יש להסביר כל כך הרבה? מה לוקח להם כל כך הרבה זמן? אצלי זה רק שינוי קטן בספח תעודת זהות.

אני משנה את הצלבת הרגליים. על הכסא עליו ישב הגבר נשאר כתב עת ברוסית. אני מעלעלת בו בכל זאת, מנסה להעביר את הזמן עד שיגיע תורי. להיות עסוקה במשהו, העיקר לא לשבת סתם כי אז מתחילות לעלות מחשבות. באחת התמונות שתי דמויות  צועדות בשלג. נוף קפוא וזר. הרחק הרחק מהחום הארץ-ישראלי ומהאנשים המיוזעים שיושבים כאן. הולכות זו לצד זו ומדברות. ואולי עמדו רגע להביט זו בזו? אני מנסה לבחון היטב. התמונה מזכירה לי חורף אחר, לפני שנים רבות, באוסטריה. כל כך הרבה שנים חלפו מאז. נדבי בעלי ואני עדיין לא היינו נשואים. היינו סטודנטים עניים ונדבי הציע לנצל את המחירים הזולים של טרום העונה באוסטריה. סיפר בהתלהבות על יערות ירוקים מכוסים שלג לבן, נופים שמעטרים אריזות של בונבוניירות. הוא אהב את הקור האירופאי, את סופות השלג, ואני אהבתי אותו. הייתי מוכנה ללכת אחריו באש ובמים, אבל הוא בחר ברוחות ובשלג. רציתי לעשות רושם טוב ובאתי בעקבותיו.

אני זוכרת כיצד במעלה השביל נוקשות לי השיניים. הרוח מתחזקת ומעיפה פתיתי שלג דוקרניים על פניי כאילו מנסה להוכיח לאיזו עוד אכזריות היא מסוגלת.

"אלמלא הרוח..."

בעלי לעתיד מסתובב אלי.

"אלמלא הרוח, אלמלא השלג הטובעני... אלמלא הכפפה שאבדת... כדאי שתפסיקי להתבכיין, זה הכל בראש," הוא נוזף בחצי חיוך לעברי, "ותתחילי ליהנות מהנוף סביבך."

אני רוצה להגיד לו שזאת כבר לא ההרפתקה המדהימה שדמיינתי לי בארוחת הבוקר, בחדר האוכל המוסק במלון.

"כמה יש עוד ללכת?" אני קוראת אחריו, יכולה לחוש את המילים נקוות על שפתיי, רגע לפני שהן הופכות לאדים לבנים ונעלמות.

ההרים הגבוהים שבאופק שולחים אלינו הדים עמומים. קולות קדומים נסחפים בשלג הלבן. חריקות השלג הנכתש מתחת רגלי צורמות לנוכח הדממה אדישה.

"אין עוד הרבה", הוא עונה, "זה שווה את זה. אני מבטיח."

כל צעד במעלה ההר הוא עכשיו קרב אכזרי נגד כוח הכבידה. אני נזכרת במפית הבד הלבנה שמיהרתי לקנח בה את שאריות הקפה החם. בארוחת הבוקר זה נראה כמו רעיון נפלא.

"זה שווה את זה. אני מבטיח." אלה היו בדיוק המלים ששכנעו אותי שם, לפני היציאה. בראש ההר, סיפר, ניצבת בקתה, בית קפה עם ריח של קקאו חם ומתוק, ונוף עוצר נשימה. אבל כעת דבריו תלויים חלולים באוויר, ריקים בערפלי מחשבותיי. הבטחה? איך אתה יכול להבטיח דברים כאלה? השביל זרוע שברי סלעים  מחודדים שמאיימים לחדור דרך סוליות המגפיים שלי.

"אנחנו לא יכולים לעצור רק לרגע?" אני שואלת, למרות שאני יודעת היטב  מה תהיה התשובה: המסע תוכנן לפרטי פרטים, בתזמון מדויק. עצירות לזמן רב מדי יסכנו את הדרך חזרה. שעות האור קצרות ולעת ערב השלג הופך לקרח, למדרון חלקלק ומסוכן.

כמה היה נעים פשוט להישאר במלון. אש באח חמה ונעימה, שמיכה על הספה, ואת ספלי הקקאו אפשר להזמין לחדר. היינו יושבים ומביטים בלשונות הכתומות של האש, עולות ונעלמות אל תוך הארובה שמעל. למה הסכמתי ללכת? נכון, רציתי שייראה שאני מסוגלת להיות בדיוק כמוהו, בת הזוג המתאימה לו להמשך חיינו המשותפים, אבל האם בשביל זה היה שווה להתאמץ כל כך בטיפוס על הר, להינשך ככה באף ברוח הקרה הזאת?

אנו חולפים על פני סבך עצים. מסביבי גזעים וענפים גדועים  מוטלים על האדמה,  עדות לכך שלא עמדו בעומס השלג. עירומים וקרים, רועדים ברוח החורפית. נראה היה כאילו כל הענפים פונים בתחנונים לשמיים.

בין הענפים אני מבחינה בקן ציפורים. קטן ורופף, עשוי זרדים מתפרקים. קן קטן מכוסה בקרקעיתו פתיתי שלג ונוצות רטובות. אולי היה שייך פעם לזוג סנוניות, אני מהרהרת. אולי באביב שעבר תלש זוג הציפורים נוצות רכות מחזהו כדי לרפד באהבה את הקן שבנו לגוזלים. הגוזלים ודאי נהנו כל הקיץ ונטשו אותו לעת החורף. ודאי ישובו בבוא הזמן לבשר את האביב.

אני מרימה ראשי למעלה, אולי איזו  סנונית או ציפור אחרת תוכל לבשר לי  על הקלה צפויה, ואז לפתע  נעשה השלג נעשה רך מתחת רגלי. רך, מתפורר, אוורירי, עד  שנעלם לגמרי. אני נחבטת בכל גופי. מנסה להגן בזרועותיי על הפנים, אך לא יכולה להפסיק את הנפילה, עד שאני נעצרת בחבטה פתאומית. אני מתיישבת וממששת את עצמי. לא נפגעתי אבל הגעתי לשביל אחר של ההר, נמוך יותר.

"היי!", אני קוראת בקול רם. "נדבי! נפלתי!"

אין תשובה.

אני לבד. באמצע שביל לא מוכר. מדמיינת את עצמי נשארת לעולמים בבדידות הקפואה הזו. גל של פחד שטף אותי.

"אני לא יודעת איפה אתה! אתה שומע אותי?" אני מנסה להסוות את הפחד שמתגנב לקולי, "היי!" חוזרת בקול רם יותר. "נדבי אני כאן! אתה שומע?"

חשה סביבי את הדממה הכבדה.  שומעת רק את הלמות לבבי.

"אני רואה אותך!"  קולו מגיע אלי קלוש והמשיך בטון בוטח: "אל תיבהלי! הכול בסדר!"

"איפה אתה? אני לא יכולה לראות אותך!" אני צועקת, ושומעת את קולי חוזר אלי בהד קלוש: "אותך, ך,ך"

"תשמעי, אני יכול לראות אותך ואת בסדר!" הוא צועק, "את רק צריכה להמשיך ללכת ישר קדימה!"

"מה? למה אתה מתכוון?!"

"השביל שאליו נפלת נפגש עם השביל שהלכנו בו קודם, פשוט תמשכי ללכת!"  

דבריו מקפיאים אותי. להמשיך ללכת לבד? לאן בדיוק?  איך אשרוד לבד ביער המושלג הזה. "אולי תגיע אלי לכאן?"

"אין דרך למטה! חוץ אולי מנפילה כמוך!" הוא מוסיף בהומור, משתדל לרכך את המצב.

"אבל אני לא יכולה לראות אותך!"

"אל תדאגי! אני יכול לראות אותך! פשוט תלכי ישר קדימה."

עומדת ושותקת. מרחמת על עצמי וכועסת בו בזמן. "נמאס לי! אני רוצה להיות כבר בבית!" אני לוחשת לעצמי. הערוץ מהדהד ובולע את דברי. ושוב נשמע קלושות מלמעלה: "תמשיכי ללכת ותסמכי עלי, רק תסמכי עלי!"

קולו המעודד נוסך בי ביטחון. מה עוד אני יכולה לעשות? רגל אחרי רגל אחרי רגל. מדי פעם מרימה את עיני כדי לבחון את הדרך. עכשיו השיפוע תלול יותר והדרך קשה יותר. אני ממשיכה לטפס בצעדים קטנים. רגליי כבדות אבל אני נאחזת בקולו ובהבטחותיו. לוקחת את הצעיף וכורכת אותו סביב פי ואפי כדי לשמור על חום פני.

"אתה כבר יכול לראות אותי?!" אני צועקת ולו כדי להרגיע את עצמי שאני בדרך הנכונה.

"כן! תמשיכי ללכת!"

רגל אחרי רגל אחרי רגל. ממשיכה הלאה, נחושה בדעתי לא להפסיק. משננת לעצמי שבקרוב זה ייגמר. בקרוב נחזור ונהיה שוב יחד. בקרוב נגיע שנינו אל ראש ההר. נשב לנו בבקתה החמימה ונשתה קקאו. בקרוב.

"אנו הולכים ברגל הופה הי! הופה הי!" אני שומעת אותו שר.

לפניי, מעל השביל ומעליו הצוק, עומד נדבי, בעלי לעתיד. אני מושיטה ידיים למעלה. הוא רץ  לעברי, צוחק ושר, ומדלג בשביל בין עצים. כשהוא מגיע אלי, מחליק לעצירה ומחבק אותי חיבוק גדול. "את בסדר?", שואל, עדיין מתנשם מהריצה. רק עכשיו אני מבינה מקולו וממבטיו כמה דאג לי. כמה התאמץ לטעת בי את הביטחון שאני יכולה להמשיך הלאה, בדרך שהתווה לי, גם בלעדיו, כשהוא רק משגיח מלמעלה.

"הייתי מעלייך כל הזמן, באמת," הוא מסביר ומצביע על ההר. "לא יכולת לראות אותי כי הייתי גבוה ממך, אבל עקבתי אחריך כל הזמן. "

"יכולת לראות אותי? כשהלכתי שם לבד? "

הוא מחייך. "נו באמת, הרי  הייתי איתך. אומנם לא ממש לידך, אבל יכולתי להשגיח עליך. "

הוא כורך את זרועו סביבי ואנו ממשיכים יחד את דרכנו. "את בטוחה שאת בסדר?" חוזר ושואל, סוקר אותי מלפנים ומאחור. אני חשה  את נימת הדאגה בקולו. מרגישה כיצד חום דאגתו אופף אותי, מפשיר את הקרח ממגפיי, מידיי, מליבי.

"כן. עכשיו אני בסדר."

אט אט אנו ממשיכים במעלה השבילים המושלגים בין העצים. מתוך הירוק והלבן בראש ההר מתגלה בקתת העץ החומה מדיפה ריחות  הסקה.  בכניסה כמה מטפסי הרים מניפים לעברנו כוסות בירה ומריעים בקול, כאילו לכבודנו. אנו עונים להם בעברית וצוחקים. הם קוראים לנו להצטרף אליהם בחוץ, אבל אני רוצה את כוס הקקאו החמה, שם בפנים.

עדיין אני זוכרת את החום מהספל זורם מאצבעות הידיים מחמם את כל גופי, משכיח את תלאות היום. בסך הכול כוס קקאו חם ומתוק. הרמתי אז את עיניי אל נדבי. לפתע תפס אותי מראה הנוף הנשקף מהחלון.  זה היה בדיוק כמו שהבטיח: נוף עוצר נשימה.

 "34 !", קראה הפקידה.

"אני, אני" מלמלתי, ממהרת אליה, זונחת את כתב העת  הרוסי על הכסא.

הגשתי לה את תעודת הזהות. היא הקלידה את המספר. "לא היית צריכה לבוא לכאן," אמרה, "ישלחו לך בדואר. אבל כיוון שאת כבר כאן, אדפיס לך במקום."

היא לקחה את הספח של תעודת הזהות, קרעה אותו והגישה לי את הספח החדש עם התיקון.

מצב משפחתי: אלמנה.