יצירות

תקציר: נכדה מגיעה לביקור במלון של סבתה בצפת. שם היא חולקת שני עולמות בו זמנית: את עולם האורחים ואת עולמה של הסבתא, שכולו עבודה במטבח המלון.




כמה חיכיתי לו, ליום רביעי. מיום ראשון עד שלישי וכשכבר הגיע יום רביעי, מהבוקר עד תשע בערב. כל היום חיפשתי מתחת לאדמה מה לעשות ולו כדי להשכיח מעצמי את הדחף הבלתי נשלט לעקוב אחרי מחוגי השעון המזדחלים.

ובמלון של סבתא בצפת לא חסרו עבודות שוליה שהתאימו לנערה כמוני. לפני ארוחת הצהרים היה המטבח כמרקחה. סירים וקלחות בעבעו, חום נשף מהתנורים הגדולים. עוזרות הטבח קילפו וקיצצו, צלו וטיגנו, ובחדר האוכל, המלצריות, בקריאות מקצה לקצה, ערכו את השולחנות. סבתא שפיקדה על הכול, ובתוך כך טרחה בעצמה, הורתה עליי למזוג לצלוחיות את קומפוט השזיפים שהכינה. מאה צלוחיות למאה אורחים, בכל צלוחית שלושה שזיפים וחמש כפות מיץ. בחצי עין עקבה אחריי מרחוק והבחינה אם החסרתי שזיף באיזו מן הצלוחיות. אחר כך חתכתי מלפפונים שהחמיצה לצלחות הגשה מאורכות, ארבע מלפפונים לכל שולחן.

יצאתי מהמטבח עם עגלת-הנירוסטה-שתי-קומות לחדר האוכל והנחתי על כל שולחן פלטה כזו, ועל צלחת הוספתי מפית נייר עם הכיתוב "מלון תל אביב – בתאבון", מקפידה שהכיתוב יהיה מול הכסא, בדיוק מולו. היה גם את הבשטק, ככה סבתא קראה לסכו"ם, שזו היתה העבודה של אחרי ארוחת הצהרים. שוטפת הכלים העבירה אותו מהכיור עם המים הנקיים לגיגית ענקית, ואני ייבשתי אותם אחד-אחד במגבת בד ומיינתי בקופסאות.

ככה בלי להרגיש הגיעה השעה ארבע. התעייפתי קצת וירדתי לגינת המלון, שם על כיסא נוח מול הרי מירון, ברוח הקלילה שבאה מעצי האורן, התחלתי לתכנן מה אלבש כשתגיע השעה תשע בערב. חזרתי לא מכבר עם הוריי משהות של שנתיים בניגריה. כפיצוי על התלאות שעברתי שם, החיים החברתיים השוממים, אימת הנחשים בבית, הגנבים בכל לילה – הם קנו לי שפע שמלות מאיזה בית כלבו גדול בעצירת הביניים באירופה. עד אז, במשך השנתיים בניגריה, קנינו רק מהרוכלים המקומיים שבאו עד לפתח הבית ופרסו את כל מרכולתם על פני עשרת מדרגות הכניסה. כדי להיפטר מהם קנתה אמא מאות פסלונים, מסיכות, חרוזים, ואין ספור סלי קש מרשרשים. אין פלא שבחנות הכלבו הראשונה של אנשים לבנים, באירופה, היא קנתה ללא הכרה מכל הבא ליד. אבא ואני התרוצצנו אחריה לעייפה מקומה לקומה, וכשאיימתי בהתמוטטות היא הבטיחה שגם תקנה לי סנדלים שאין לאף ילדה.

כך הגענו לסנדלי הריקוד מזהב. "אני מאחלת לך שרק תרקדי כל החיים," קרצה לי אמא עם הסנדלים בידה. היא אהבה את החיים הטובים, לרקוד, לשחק, לשתות, לצחוק. העינוי שלה, כשהיתה מגיעה מדי פעם למלון בצפת, היה לראות את סבתא מרימה איזה סיר ענק או יושבת שפופה מקלפת ארגז מלא תפוחי עץ. בכל פעם שהיו נפגשות הייתי צריכה להוציא מאימא הבטחה שלא יריבו שוב, שיהיה שקט, שכל אחת תחיה את חייה ואמונתה בלי צעקות ושכנועים. לא תמיד הצלחתי, לכן אהבתי לנסוע למלון של סבתא לבד, בלי ההורים, בלי המריבות הדמעות והעצבות.

סנדלי הזהב חיכו כמוני כל השבוע, חיכו ליום רביעי בתשע בערב. בשש כבר התחלתי במקלחת, ואחריה קצת מהבושם של סבתא שנסתר בארון הבגדים שלה. לבשתי שמלה שחצאיתה משופעת בקפלים קטנים, פליסה קראנו לזה. סרקתי יפה את שיערי האדום ונעלתי את סנדלי הזהב הקדושים שלי.

ירדתי מהדירה של סבתא למטבח המלון ששכן מתחתיה. במדרגות האחוריות דרך חדר הכביסה ופחי הזבל האטתי את צעדי, מדרגה מדרגה. הייתי נסיכה שיורדת לנשף הגדול, אורחי המלון היו נתיניי הנאמנים, והמלצריות היו נערותיי הכנועות. הנפתי שרביט בלתי נראה והמגבות על חוטי התלייה קדו לי קידה.

בחדר האוכל לקחתי לי צלחת כמו שאר האורחים. הערב הוגשו מאכלי חלב קלים, פשטידות וירקות. סוף סוף הגיע היום אל קיצו ובעוד חצי שעה תתחיל להקת "האורות העמומים" לנגן. שמעתי אותם יורדים במדרגות הראשיות, נכנסים דרך הקבלה ומתמקמים בסלון. איש התופים, האורגניסט, החצוצרן והזמר, בחליפות שחורות, שיערם מסורק לאחור ומבריק מבריליאנטין.

חשתי את שעתי הגדולה מתקרבת. קהל האורחים החל נע לעבר הסלון לתפוס כורסאות ישיבה. דודי חיים שניהל את המלון עם סבתא, ירד עוד קודם לבר שליד המרפסת, וסידר בקבוקי משקאות חריפים, שלח אותי למחסן להביא בוטנים ולחלק לצלוחיות, הפיקולו העמיס קוביות קרח ממכונת הקרח החדשה בדליי נירוסטה קטנים.

מישהו עמעם את האורות והפעיל אור כחול שהלבין את החולצות. התזמורת ניסתה את הכלים ואחר השתתקה. הו אז, בבת אחת, פרצה לה מנגינה צ'ה-צ'ה-צ'ה. זוגות קמו והתחילו לרקוד. קדימה ואחורה, נפנפו ידיים, צחקו, הסלון הפך למסיבה סוערת. עיניי מבריקות מהתפעלות עוברות מאחד לשני ולומדות את הצעדים. בטנגו אני עוברת למרפסת, אין מי שירקוד איתי, אני רק נערה וכולם פה זוגות. מהמרפסת אני מביטה לעבר הסלון, שכדור כסף ענק תלוי בו בתקרה, חג ומסתובב, מפזר קוביות קסם על הרוקדים. ושוב לצד השני, אל עבר הרי מירון, שבמרחק מנצנצים בהם אורות קלושים של ישובים מרוחקים. הירח חצי מלא, האויר יבש יבש, ריחות יסמין של שיח הגדר. הריקוד הסתיים וכולם מתיישבים חזרה באנחת צחוק. הבר התמלא כוסות בירה וכוסיות יין וקליפות של בוטנים בצלוחיות.

האווירה התחממה, הריקודים הוחלפו בקצב, אורות נדלקו וכבו, פסדובלה סוערת, משקאות חדשים הוזרמו לבר. גם הנגנים שתו. מכל מרפסות השכנים שגבלו במלון הציצו פרצופים סקרנים, אפילו השכנים הדוסים שצועקים שעבס כשמשחקים פינג פונג בשבת, אפילו הם, עם הכובעים והטליטות הציצו נפעמים מעבר הגדר אל הסלון הפתוח.

בשעה עשר ניתן האות. זמר התזמורת ניגב את מצחו המיוזע במטפחת ושאג למיקרופון: "קם און אברי בודי לטס טוויסט!"

משום מקום הופיע אורח שלא הכרתי, הוביל אותי למרכז הסלון ועיניו הנוצצות הורו לי לרקוד איתו. סנדלי הזהב החלו מתנועעות, גם שמלת הקפלים לא אכזבה, פרסה כנפיה וסחררה אותי ימינה ושמאלה. 

"תעשי כאילו את מתנגבת במגבת," צחק אלי הרקדן. אבל אמא כבר מזמן לימדה אותי. התנגבתי יפה-יפה מצד לצד ואפילו התכופפתי והנפתי כמוהו את הרגלים. הופעתנו שימשה זרז לכל הביישנים ואט אט התמלאה רחבת הריקודים בעוד ועוד אנשים מתנגבים ומתנשפים, עולים ויורדים, צוחקים ומשתנקים.

כשנגמר הריקוד נעלם האורח כמו שהופיע. הלכתי מיוזעת וכולי נרגשת לנוח במטבח. כדי להגיע למטבח צריך לעבור דרך חדר האוכל החשוך. דלת הזזה ואני בעולם אחר. ממלכת החושך מחכה עד תקומתה מחר לפנות בוקר. עד אז נם את שנת היופי שלו חדר האוכל העתיק עם הקשתות הגבוהות ונברשות הנחושת בתקרתו. השולחנות הערוכים לארוחת הבוקר מבטיחים שהחושך זמני, רק עד לארוחה הבאה, וכל יום שלוש פעמים ביום, כמו השמש המעירה בבוקר ושוקעת בערב, ימשיך חדר האוכל לחיות עד לסוף אוגוסט, אז ייסגר המלון.

קרן אור דחוקה מגיעה מהחלון הפונה לסמטה. באורה הקלוש אני רואה את הכיסאות הדוממים בשולחנות, את ספלי הקפה הפוכים על התחתיות, כדי חלב קטנים, מפות משובצות אדום לבן. בבת אחת עמד העולם מלכת אך פעימות הלב שלי עודם הולמות בו בחוזקה. מהסלון עולה נגינת החצוצרה מסלסלת משהו רך. מתחת לדלת המטבח נמתח סדק צר של אור. אני יודעת שאמצא שם את סבתא, עובדת עד כלות.

הרחקתי כסא מאחד השולחנות והתיישבתי עליו. אנוח לי פה לבדי, חשבתי לי, חלצתי את הסנדלים שמעכו לי את האצבעות. מהמטבח נשמעו קולות קצובים של סכין חותכת, התרווחתי על הכסא, העיניים התרגלו לחושך. כל כך רציתי, עד כאב רציתי, רציתי שסבתא תצא מסדק האור ותבוא לשבת לצידי, רציתי להגיד לה שכדאי לה להתלבש יפה, לגאול מהמגירה את הפנינים שהיא עונדת רק בראש השנה, ואת הבושם שהיא מחביאה בארון הבגדים, שתבוא איתי לסלון, נשב ונסתכל איך כולם רוקדים, נשתה יין עם בוטנים כמו האורחים. אולי מישהו יזמין אותה לרקוד טנגו, היא תחייך לו חיוך קטן, ותניע את רגליה צעד אחד ימינה ושני צעדים שמאלה, בעדינות, בגמישות, כמו שפעם בטח ידעה.

בחורף, כשהמלון סגור, היא מכינה ערמות של עוגיות שומשום, טומנת בפחים גדולים ונוסעת אתם לקרובי משפחה. יום אחד, כשבאה לביקור חורף אלינו, ישבתי איתה מול הטלויזיה עם תה ועוגיות. איזה זוג רקד שם וואלס, משהו מפעם, האשה עם שמלה תכלת ארוכה והאיש עם מדי צבא לבנים ונברשות קטנות מזהב על הכתפים, הם רקדו מבלי להסיר את המבט אחד מהשני. סבתא היתה מהופנטת, מחייכת חיוך עדין של חיים בתוך זיכרון קדום. אני מזמינה את הסבתא שרקדה פעם וואלס וטנגו שתבוא אלי, עכשיו, ותשב איתי בשקט עם הזכרונות שלה. עם הרצון וההזמנה שלי עולה גם טעם החמיצות בגרון, אולי מהבוטנים, אולי מהידיעה שהיא תמיד תישאר מעבר לפס האור הצר של הדלת למטבח שעתה משכה אותי כמו מגנט לפתוח אותה.

אני יכולה עדיין לחזור על עקבותי לכדור הכסף שמסובב את העולם בקוביות של קסם, לרצפה הבוערת מתחתי, לפנים המחויכות ולטוויסט. אני דוחפת את דלת המטבח ונכנסת פנימה. סבתא עמדה עם הגב אלי מכופפת על שולחן העבודה שלה, חותכת מלפפונים לפרוסות אלכסוניות לארוחת הבוקר. מתעלמת מקיומי היא עוברת לטפל בדג מלוח. מוציאה כמה דגים מאיזה דלי פלסטיק קטן מהמקרר ומניחה אותם על השולחן. אני גוררת שרפרף קרוב אליה ומתיישבת. הסנדלים ביד ולחיי אדומות.

"נהנית?" היא שואלת בעייפות.

"סבתא, לא עושה לך חשק המוזיקה הזו? פעם אחת להתלבש יפה ולרדת לסלון, רק לראות."

היא לא עונה. מסיטה קלות את ראשה הצידה וחותכת את הדג מלוח מהראש עד הזנב. מניחה את הסכין, מכניסה את ידה לתוך החתך, מוציאה משם את הקרביים ומשליכה לפח, גם את הראש. בסכין הקטנה שלה היא חותכת פרוסות קצובות בדיוק מופלא ומניחה אותן בפלטה מאורכת.

אני רוצה לחזור לסלון, לזוהר האורות העמומים, להרי מירון, לצלוחיות הבוטנים. שוב הדרך חזרה, חדר האוכל החשוך, הקבלה הריקה עם השומר הרדום, הסלון.

המוזיקה הורידה ווליום, הנשים השעינו ראש על כתף בסלואו. הגברים עצמו עיניים. האיש עם התופים ישב בבר ושתה כוס אחרונה. הטוויסט כבר לא יחזור, דוד חיים אסף את הכוסות. בחצות, כמו תמיד, יצאו השכנים הדתיים וצעקו שעוד מעט הם כבר צריכים להתעורר ל"שחרית", ושייפסק הרעש תייכף ומיד.

כדי לא להיעצב למראה חברי התזמורת המקפלים בעצלתיים את כליהם, חזרתי למטבח, התיישבתי על יד הדג מלוח והשענתי את הראש על הידיים. סבתא עברה לחתוך חמאה לקוביות בסכין משונן שצייר בהם גלים יפים. היא מילאה קערה גדולה בקוביות קרח וזרקה לתוכה את חתיכות החמאה. הסנדלים חרצו פס אדום בבהונותיי.

"סבתא, בואי נעלה לישון," התחננתי.

"תעלי את, יש לי עוד עבודה פה," סילקה בגב ידה קבוצת שיער סוררת.

שוב רציתי לחזור לרחבה אך הרגליים כבר סרבו לי. העפעפיים היו כבדים, ובמילא חדלו שם הריקודים.

"אימא שלך רק לרקוד רצתה," אמרה פתאום, "כל החיים רק לרקוד."

הרצפה היתה כבדה, היא משכה את גופי מטה. נשענתי על שולחן העבודה, שתי ידיים תומכות בראשי, והמשכתי להביט בידיים החזקות שלה, אצבעות בטוחות, עושות מה שצריך תמיד. הרגשתי את הטוויסט עוד בעצמותיי, חוזר כמו תקליט מקולקל, זה לא רצה להפסיק. קם–און–אברי-בודי-קם-און-אברי-בודי-לטס–טוויסט– אגאין. המטבח הסתחרר לי מול העיניים. הפלתי את הראש על השולחן ונרדמתי ליד הדג מלוח.