אורי סלע | זיכרונות מהעתיד

תקציר: סיפור דיסוטופי המתבסס על התחלואה, הפוליטיקה והכלכלה הישראלית בימים טרופים אלו.

השביעי במאי, שנת 2024. היום התחלתי לכתוב יומן. מחר אהיה בן שבעים ותשע, ואני מתחיל לכתוב יומן כמו שעשיתי לפני כמעט שבעים שנה, כשהייתי ילד שקורא את "הלב" של דה אמיצ'יס ואת "אי הילדים" של מירה לובה. אלא שאז זנחתי את היומן לטובת משחקי "מחבואים" ו"מחניים" והפעם אני מוכרח להתמיד.  

אני מודע לעובדה שזכרוני מתחיל לבגוד בי.  אולי מחר כבר לא אוכל לכתוב את מה שאני זוכר היום. וזה חשוב, חשוב לבנים ולנכדים שלי, לאלה מהם ששרדו, כי אולי יעזור להם לשרוד את המגפה הבאה.

אני כותב כי מתחילים לאסוף אותנו, הזקנים. "ממשלת החרום השנייה" החליטה להקים מחנות מוגנים לקשישים, אבל למעשה היא רק שודדת אותם, משתלטת על דמי הגמלאות שלהם ועל הרכוש. בתמורה הם מספקים מזון דל, טיפול רפואי כושל ומגורים צפופים ומעופשים. זה מידע חסוי שעובר מפה לאוזן. כבר שנתיים שלתקשורת מותר לדווח רק את הודעות הדוברות של ממשלת החרום. את הזקנים אוספים האוטובוסים בעיקר בישובים עירוניים אבל שמעתי שכבר הגיעו למושבות ולקיבוצים. הם חוסכים הון מקרנות הפנסיה המולאמות, ומהביטוח הלאומי, הון שאני יודע מי נהנה ממנו.

לאלה שנותרו מבני משפחתי אני חייב הסבר על מה שקרה בחמש השנים האחרונות, למה נהגתי כפי שנהגתי, ומה אני חושב שעליהם לעשות על מנת לשרוד את הבאות. אני חושש שאולי לא אשרוד עוד גל של מגפה או מלחמה. אז לא יהיו לי משאבים ויכולת לסייע להם לעבור את המשבר. ואולי גם אותי יתפסו וישלחו למחנות המוגנים, כביכול.

אכן, גל המגפה הראשון  COVID – 19 היה קשה,  אך מה שהפך אותו לקשה ביותר היה המשבר הכלכלי שגרם למיליוני אדם בעולם, וגם אצלנו, להתווסף אל עניי העולם השלישי, ולחיות בתנאים של סף רעב ותברואה ירודה. כל מדינה נאבקה במשבר בדרכה. המדינות הגדולות, ארצות הברית וסין, הדפיסו כסף בערמות. האינפלציה התחזקה ללא שליטה מיום ליום. אני עוד זוכר את ימי הצנע של ראשית שנות המדינה, ולכן יכולתי לשכנע את משפחתי להחזיר את מירב החובות, גם במחיר של ירידה ניכרת ברמת החיים, במצב של היפר אינפלציה. תמכתי בהחזקתם מעל המים. ילדיי שרדו כלכלית גם כאשר התרסקו עשרות אלפי ישראלים שרכשו מיני מותרות באשראי יקר או השקיעו בעסקים ללא בסיס. בבנקים הצטברו דירות ומכוניות פאר ללא דורש.

אמנם מדינות מספר התחילו במסע של התאוששות במחצית שנת 2021, אלא שאז הופיע הגל השני. זה היה זה סביב יום הולדתי השבעים ושישה. השמועות על גל שני כבר ריחפו מפה לאוזן, ואז הודיעו בחדשות שהמגפה חזרה, הוכרז כי COVID – 21 יהיה שמה הרשמי. הנגיף דומה לקודמו, מדבק מאד ואלים מאד, והכי גרוע שהוא פשוט מתעופף באוויר. עד שהגיעו למסקנות כבר רובנו היינו חולים, זה לא פסח על איש.

מערכת הבריאות עוד לא הספיקה לעכל את נזקי המגפה הראשונה, וגם החיסונים, שאמנם הוכחו כיעילים לתקופה קצרה, לא יכלו למוטציה החדשה. בהדרגה הלך העולם ונסגר שוב. מדינות כמו בריטניה ובלגיה התפרקו, יבשת אפריקה התרוקנה מבני אדם, הודו מצטמקת, ועל המתרחש בסין לא דולף כל מידע. כמעט בכל העולם תפסו את השלטון קבוצות של פקידים או של קציני צבא שמשליטים דיקטטורה בחסות המגפה.

.

היום השמיני במאי, שנת 2024. אני חוגג שבעים ותשע שנים, לבד, רעייתי נפטרה בין הראשונים. אני מרים כוסית לכבודי, לא מאמין שמכולם דווקא אני שרדתי. עם הבן בדרום אמריקה אין לי קשר בשבועות האחרונים, גם הוא נותר לבדו עם בתו בת השש עשרה. למעשה שפר גורלה של משפחתי, מתוך ששה עשר נותרנו תשעה. כל ילדיה של אחותי שרדו, אבל היא ובעלה לא. גם אחותי הגדולה נפטרה, אבל היא הייתה מבוגרת וחולנית.

קשה להאמין, אבל למעלה משלושה רבעים מאוכלוסיית העולם נכחדו בתוך מספר חודשים. תוצאות המגפה ניכרות בכל פינה. ישובים נטושים, ללא בנייה, ללא תעשייה, ללא תשתיות. מדי יום יש לי כמה שעות של חשמל מהרשת, ואת השאר אני משלים עם הפנלים הסולריים שהתקנתי עוד ב 2009 ועל אף גילם המתקדם הם עדיין יעילים.

הרדיו משדר רק את  "קול ישראל" מטעם הממשלה. למרות אי האמון אני מקשיב לחדשות של שש. הקריין מכריז כי בחודש הבא יגיעו משלוחי קמח, קפה ואורז. לי חסר רק הקפה. לפני כחודשיים אזל אצלי המלאי שצברתי בתחילת המגפה. את הקמח מחליף התירס ובמקום אורז אני צורך יותר תפוחי אדמה שאני מגדל בחצר.

המושג כסף איבד מערכו. עיקר הסחר הוא סחר חליפין. כל אחד וכל משפחה מסתגרים. המושב שלי הפך למעין קיבוץ על מנת לאפשר משק סגור ככל האפשר. בישראל עדיין חיים כמעט שלושה מיליון, הרבה מעבר לממוצע העולמי. אוכלוסייה בהיקף של סוף שנות השישים. התלות שלנו במזון מיובא רק הולכת וגדלה. הרבה מוצרים פשוט נעלמו מהמדפים, אומרים שבתל אביב מתקיים שוק שחור.

אבל האסון הנורא מכל הוא הפגיעה בפוריות. מאז סוף 2021 מתים בכל חודש הרבה יותר אנשים מאשר תינוקות נולדים. התופעה נמשכת כבר הרבה זמן והמומחים מבטיחים שהיא תיעלם רק כאשר יהפכו לבוגרים פוריים מי שהיו ילדים קטנים בפרוץ הגל הראשון של המגפה והתגברו על הנגיף.

למרות שהבראתי, לא חלפו כל תופעות הלוואי של המחלה. זה החל כמו במגפה הראשונה, עם אובדן חוש הטעם והעדר חוש ריח. מאז איני מבשל עוד בגז, ואת התבלינים, מלח, סוכר, פלפל, אני מוסיף על פי הזיכרון. וגם הסתמנו אצלי עוד שתי תופעות נוספות שאני לא בטוח אם לייחס אותן למחלה או לניצני השיטיון.

איני זוכר תמונות. אני מנסה להיזכר בבני משפחתי ומתקשה להעלות אותם בעיני דמיוני. אני מנסה להיזכר בדמותם של הורי ושל אשתי וככל שאני מתאמץ אני רואה רק צללית של דמות. אני זוכר את העובדות. באופן מוזר ולא ברור, ללא צער וללא חמלה על מי שמת, עובדות ולא תמונות. אני מנסה מדי פעם להביט באלבום המשפחתי, צילומי החתונה, הילדים, תמונות מטיולים בעולם, הכול על מנת לתרגל זיכרון חזותי, אך איני מצליח. אני מצטער שלא צלמתי בווידאו, אולי התנועה של הדמויות הייתה עוזרת לי לממש את הזיכרון.

הדבר השני הוא שהפסקתי לחלום.  פעם הייתי חולם המון, בלילות רצו לי סרטים בראש, הייתי פוגש אנשים שונים ומשונים, חיים ומתים, שהכרתי וכאלה שלא. קרו לי דברים הזויים ודברים רגילים, נסעתי, נהגתי, טסתי, הפלגתי, מצאתי ואיבדתי. המון דברים קרו לי, הייתי מספר אותם לאשתי בבוקר, אפילו זכרתי צבעים מסוימים. היא הייתה טוענת שאני סתם ממציא. עכשיו כלום! אני מנסה לפעמים לחלום בכוח. לתאר לעצמי לפני השינה איזה מצב, אבל המוח כאילו אטום לחלוטין. אדישות וריקנות השתלטו עליי.   

ולמרות הכול אני ישן טוב. קם מוקדם לחלוב את שתי העיזים שבחצר. כלתי ושניים מנכדי, רובין ובז, יתעוררו עוד מעט. אני שולף שני גזרים מהערוגה, קוטף שלש עגבניות שהבשילו, תולש כמה עלי פטרוזיליה ומחפש ביצים אצל התרנגולות. אני מכין ארוחת בוקר כמו בכל יום.   עוגת יום הולדת לא תהיה פה. אבל בצהריים אני מתכוון להכין כמה קרפים עם ריבה ביתית, הנכדים מתים על זה.

מבחוץ אני שומע שלש צפירות קצרות. זה האוטובוס היומי היוצא לחיפה. החזרה משם תהיה אפשרית רק בערב. או אולי זה אחד מאותם אוטובוסים שנועדו לאיסוף? לי אין כל כוונה לעלות ולהצטרף לשיירות שלהם. אני הכנתי מקומות מסתור, גם כאן בחצר המשק, וגם באיזו מערה בכרמל. אני מקשיב בדריכות. במשך זמן מה כלב רחוק נובח, ואחר כך חדל.