ורד גרמן | ההתערבות

עד גיל ארבע-עשרה הייתי שחצנית, למות. הייתי מתערבת עם כל מי שרק הסכים, מתערבת על כל דבר, ותמיד מסובבת את זה ככה שהייתי בסוף צודקת. חוץ מפעם אחת.

זה קרה אחרי שאבי, השכן שלנו, מת. הוא נפטר מקורונה, בבית שלו. אני אף פעם לא אשכח איך הורידו את הגופה שלו בחדר המדרגות. הוא היה מכוסה כולו ורק היד שלו נשמטה מחוץ לאלונקה, היד הגברית השעירה שעזרה לי בשיעורי הבית במדעים ובמשחקי הלגו, כשהייתי קטנה יותר. בימים הבאים לא הצלחתי להירדם. הייתי חולמת עליו. לפעמים, בחלומות האלה, במקום את היד של אבי השכן, הייתי רואה את היד של סבתא שלי, או את הזרוע של אמא. אלה היו החלומות הכי מפחידים.

כמה ימים אחרי שהוא נפטר אנחנו יושבות בסלון. אני, ואמא וגילי, המסכנה היחידה שמסכימה להיות חברה שלי באותם ימים. גם סבתא איתנו כמובן, שוכבת כרגיל על הצד, עיניה עצומות. חולמת על חיים טובים יותר.

"אמא," אני אומרת, מגחכת לעבר גילי, "בחייאת, תביאי לנו פטל."

אמא עייפה, כרגיל. "מה פתאום, אין לי כוח."

אני מרימה ראש אל גילי. "אז קומי תביאי את, נו."

גילי קמה, צייתנית.

"אמא," זיכרון ידו השמוטה של אבי לא מרפה ממני, "מי נראה לך שתמות ראשונה, את או סבתא?"

אמא כמעט ונחנקת מעשן הסיגריה שלה. "איזה מחשבות יש לך בראש, פויה!" היא יורקת ומייד מוצצת את הסיגריה, מחזירה את עיניה לטלוויזיה. על המסך מרצדת דמותו של בר סימן טוב, הדמות הכי פופולרית בבית שלנו בימים אלה של קורונה: "מכולנו נדרשת בהם אחריות אישית."

אני לא משחררת. "נו, אמא, באמת, תגידי מה את חושבת."

"רינה, די, שקט," עיניה לא עוזבות את המסך, "אני לא רוצה לשמוע יותר דיבורים מלוכלכים שלך."

בר סימן טוב, כאילו מאזין לנו, ממשיך באולפן: "אנחנו לא ניתן יותר למחדל הזה להימשך."

"את," אני ממלמלת, בלחישה רמה, "נראה לי שאת."

"מה זה?" מתנפחת אמא, "אני הכי צעירה, איך אני?"

מפתח המטבח אני רואה את גילי מציצה בנו מהופנטת. "נבקש מהציבור לא להיפגש עם האוכלוסייה המבוגרת שלנו".

"נו, ומה," אני עונה באדישות מזויפת, "כבר שכחת את אבי השכן?"

"זכרונו לברכה," אומרת אמא בקול מהוסה, "תהיה נשמתו עדן."

אלא שאותי כבר אי אפשר להשתיק. "מה, לכל אחד זה יכול לקרות ככה, מי אמר שלך לא?" אני עונה ברשעות.

עיניה של אמא נעצמות במיאוס, "רינה די.."

"אז בואי נתערב." אני מתעקשת, רואה אותה מתעוררת בחשדנות, כאילו תפסה לקוח מנסה לרמות בקופה. "נתערב שסבתא תלך ראשונה," אני פולטת באומץ אבל בתוכי הכול משקשק. רואה את סבתא זעה מעט מתוך שינה.  

"שקט, משוגעת!" אמא פולטת בזעזוע, "יא ראב! מה עשיתי ככה שיש לי בת כזאת?"

"מה זה, אמא?" אני מרגישה את עצמי מסמיקה, את הפנים שלי חמות פתאום, "הפכת להיות מרוקאית?"

"זה סימה מלמדת אותי," היא מהממת אל הסיגריה, "כל היום מקללת את אלוהים, שלקח לה את בעלה."

"נו, ומה זה עוזר לה?" אני מגחכת, "נראה לה שאלוהים הזה יחזיר לה אותו? שם על כולנו פס, עם כל הקורונה הזאת."

"אבל למה לדבר ככה? ילדתי בת, כל החיים קיוויתי שתצאי בן אדם, לא כמוני ולא כמו אבא שלך. ומי הפכת להיות? עוד יותר גרועה, כל היום מקללת. אני בגילך לא הייתי ככה, עוד הייתי קוראת שירה בעל פה בבלארוס ומסתובבת עם קוקיות וגרביונים. תראי מה זה, חבל שבאנו לשכונה הזאת, בית טוב מצאנו לנו."

"יאללה, כאילו הייתה לך ברירה, עמידר מה זה שאלו אותך באיזה חור לתקוע אותנו," האוזניים שלי בוערות ואני מתחילה להתחרט על כל העניין, למה הייתי צריכה את זה?

"אל תתחצפי! אני נשבעת שאני לא מבינה איך סבתא שלך סובלת אותך. אני, אחרי רבע שעה, כבר יש לי כאב ראש ממך..."

"יאללה יאללה, כאילו היית איתי אי פעם רבע שעה רצוף!" אני יורקת אש, אבל כבר מתחילה להתבייש, מאמא ובעיקר מגילי, שנעלמה במטבח כאילו בלעה אותה האדמה.

"גילי!" אני צועקת לשם, "איפה הלכת? לקטוף פטל ישר מהשדה?" אני מגחכת מהבדיחה של עצמי.

אפילו בר סימן טוב מאבד מעט מהאדישות המפורסמת שלו: "בכוחות משותפים ננצח את המגיפה הנוראה הזו!"

גילי נכנסת לסלון בפנים נפולות. "לא היה פטל, רק קריסטל מנטה".

"איכס, זה את הבאת מהבית?" אני זורקת לה, יודעת שעכשיו היא תיעלב ממני.

גילי מניחה את הבקבוק ובאמת מפנה לי את הגב. "די, רינה, אני לא חברה שלך יותר," היא עושה כאילו היא הולכת הביתה.

"מה קרה? נמאס לך לאכול חצי מהמקרר כאן כל יום?" אני יורה אליה. היא סוגרת את הדלת שכבר פתחה, ידעתי שלא יהיה לה אומץ לעזוב אותי. היא חוזרת ומתיישבת על הספה. משתררת שתיקה לכמה דקות, אמא ממשיכה לבהות בטלוויזיה, הסיגריה כבר מזמן כבתה בידה.

"נו, אז מה, אמא," אני מנסה לשלהב את עצמי מחדש, "רוצה התערבות?"

"יאללה, מה שאת רוצה," היא מפתיעה אותי. "רק תעזבי אותי בשקט."

"רינה, די, נו.. מה את רצינית?" מהססת גילי.

"כמה את שמה?" אני משדלת את אמא. מוציאה מהכיס את כל הדמי חנוכה שקיבלתי מסבא, את ארבעת השטרות החדשים, הנוצצים, ומניחה אותם מולה על השולחן. "אם אני אפסיד יהיה לך מלא כסף לסיגריות."

לאמא נדלקות העיניים, "אני, יאללה," עונה אמא בגרון ניחר ואוספת את הכסף, "שאני אמות ראשונה," היא קמה והולכת אל עבר הדלת, טורקת אותה.

אני צועקת על עקבותיה, "אני שמה על סבתא!"

כעבור שנתיים, הרבה אחרי ששכחנו מההתערבות, אחרי שנשכחה גם הקורונה, אמא שלי חצתה את הכביש באור אדום. מונית דרסה אותה והיא נפטרה במקום. בלב לא הפסקתי לקלל את עצמי. פעם תמיד הייתי מנצחת בהתערבויות ורק בפעם הזאת הפסדתי.

מאז אני תמיד מקפלת את המצעים שלי יפה-יפה, כל בוקר. משאירה את המיטה חלקה ונעימה. אולי ככה אלוהים יבין שאני ילדה טובה, אולי הוא יספר לאמא. יגיד לה שאני לא מקללת יותר קללות. לא עורכת התערבויות. מסדרת בכל בוקר את המיטה שלי, ושגם את המיטה שלה אני מסדרת, כמו שהיא לימדה אותי, כי לפעמים אני ישנה אצלה במיטה. הריח של הבושם ושל הסיגריות שלה כבר התאדו מהסדינים מזמן, אבל כשאני ישנה שם אני לפעמים חולמת עליה. עמוק-עמוק בתוך החלום, אני חולמת שהיא מתיישבת על קצה המיטה, עכשיו חזרה ממשמרת בעבודה, ומלטפת לי את השיער. היא מעירה אותי ושואלת למה אני ישנה במיטה שלה. היא אומרת כמה היא עייפה, מסמנת לי שאפנה לה מקום ונשכבת לידי.