יום שבת, 20:00
"אחרי שנתחתן אני אקח את השם משפחה שלך," אני אומר לשירה.
"מה להתחתן, נשמה? אני יוצאת איתך כולה ארבעה חודשים."
"זה נשמע בנאדם רציני כזה 'דניאל אבוטבול'."
"אם כבר, אז ליאוניד אבוטבול או כמו שבבושקה קוראת לך, לונייה קטן," היא מצחקקת. וכרגיל, היא לא עוצרת: "כפרה, ליאוניד זה השם שכתוב לך בתעודת זהות, איזה אבוטבול ואיזה בטיח? אתה יש לך פרצוף של בורשט."
"איכס בורשט, בחיים אני לא אגע בבורשט."
איזה פה גדול יש לשירה. היא ממשיכה להדליק אותי: "אני אפליק לך אם תמשיך ככה להתחצף."
לבד בבית שלי, אני מאונן כשאני מסתכל על תמונות שלנו יחד. אני חוזר בקול רם על מילים שלה ולב שלי קופץ על מאתיים: "אם תמשיך ככה להתחצף אני אפליק לך." היא מניחה עליי רגל ימין, עוצמת עיניים ואומרת: "יאללה, ראבוטה". אני שומר על איפוק, לא ממהר אבל עושה מה צריך בשבילה. בזמן עיסוי אני נגעל ממחשבה על בורשט. בצבא סובייטי לאבא לא היה מה לאכול חוץ מסלק. אם היה חוזר מהעבודה ולא אכלתי תפוח אדמה, הוא שם אותי ליד קיר, אני בלי מכנסיים, והוא עם מתכת של חגורה היה עצבני ממני. בגלל עוני באוקראינה הם עלו איתי לפה לפני עשר שנים. שמה, עם שם משפחה יהודי כמו הרשקוביץ, הורים לא יכלו ללמוד או לעבוד איפה שרצו. בבית ספר צחקו מתי שמעו שאני יהודי. מה לשירה ולזה? אני לא יודע אם היה לה פעם חסר משהו. אצלה, כל שישי אמא מכינה בשר וקוסקוס ועוגות. אחרי שלנסיכה שלי נמאס מעיסוי, אני מנשק באצבעות שלה ושואל: "ברשותה ניתן לעבור לרגל שנייה?" היא מסכימה לי ואחרי זה אני עושה לה אהבה.
יום ראשון, 7:30
מאמי שלי מתעוררת לעבודה ואני מכין לה קפה. כשהיא תצא אני לחזור לישון. בדלת היא מחבקת ושמה ידיים שלה על ראש שלי ומנשקת לי במצח, בלחיים וליד הפה. אני מרגיש אותה חזק בכל הגוף. ביציאה היא אומרת לי: "חיים שלי," ומנדנדת את הראש ומרעידה את הבית כשהיא צועקת: "וואלה יופי, קייטנה!" אני נבהל. "בסדר, בסדר. עוד רגע תתחיל את הלימודים בטכניון ותרביץ ציונים, רק מאיות אני רוצה! אם לא אוי ואבוי לך, הבנת אותי?" "הבנתי," אני אומר לה בקול וחושב לעצמי בלב מתי אני יראה אותה שוב?
14:00
היום היא מסיימת לעבוד בארבע אז יש לי עוד שעתיים. עד אז אני מתכנן לחזור על תרגילים באלגברה ליניארית. בנסיעה שלה הביתה היא תתקשר ותתלונן על איך איריס הזונה מתגרה בה בעבודה. בגלל עצבים כאלה הנסיכה שלי אומרת שהיא צריכה "זמן שירה". זמן בשביל עצמה. אני בודק צג טלפון, תמונה שלה יפה אבל היא לא ענתה לי. צלצול הודעה מקפיץ אותי. כתוב "עדכון חדש" ונפתחת הודעה מ"מוחמד מנהל אבטחה עמישב". מה לעזאזל? "שלום לכל המאבטחים. יש שינויים במשמרות לילה. תפסיקו לעשן ברכבים. לא יכול להיות שהרכב מריח כמו מאפרה". דווקא יכול להיות שיש ריח מסריח אני חושב. עבודה מסריחה שווה רכב מסריח. גם מוחמד מסריח. הוא שם לי משמרות בסופי שבוע על חשבון זמן שלי ושירה.
למזלי, שוב טלפון מצלצל. הפעם הודעה משירה: "חיימשלי! מתגעגעת אלייך." אני גוזר מהודעה שגעגוע = מפגש = נישן יחד = נקום יחד. אחרי ששירה יצאה לעבוד בבוקר, הורדתי מכנסיים ואוננתי על תמונות שלה. עכשיו שוב נהיה לי מחורמן. לפני רכיבה באופניים אגע קצת ועד שאחזור היא תתפנה אליי. אני כותב לה: "מאמוש, אני יוצא לרכיבה וחוזר בסביבות 20:00. מתגעגע בטירוף." אני מודיע לה מה תוכניות שלי לכל היום. אחרי שזרקה אותי אחרי סקס ראשון למדתי שני דברים: 1. להיות מאהב טוב 2. בלי טעויות מיותרות.
19:45
בדרך חזרה מרכיבה אני עובר ליד בית שלה. תכננתי שיישאר לי שעה להכין אוכל ולעשות מקלחת, חמש דקות הליכה אליה הביתה. זאת אומרת גג עשרה לתשע אני אצלה, אם היא תרצה. אבל אני רואה שחלון בית סגור, וזה אומר שהיא לא מבשלת עכשיו כי "לבשל ככה זה קטע של רוסים", היא אמרה פעם. אני סורק את החנייה, קאיה אדומה לא כאן. אז איפה היא, למה היא לא עונה?
יום שני, 09:30
חמש דקות חולפות אחרי הודעת בוקר טוב ששלחתי ושירה עונה: "מה???"
אני עובר שוב על הודעה ששלחתי: "מת לחנוק אותך חזק".
אני מתקן מהר ושולח לה: "סליחה, לחבק".
16:30
בדרך לרכיבה אני עובר ליד בית שלה עם שקית שיש בה קינדר בואנו לתלות לה על המראה של האוטו. כמעט הצליחה לעבוד עליי קאיה באותו צבע אדום כמו של שירה. אותה שנה אפילו, אבל לא שלה. כתבתי לה קודם שעומרי ביטל איתי בירה כי שוב הוא ודורית רבו, אז אם בא לה להיפגש, אני פנוי. היא ענתה: "אוי, מאמי בטח התבאסת. תספר לי בערב מה איתם?". אני אופטימי שיהיה מפגש היום. עכשיו עוד מוקדם אז אני יכול לחזור עד שמונה וחצי מהרכיבה בשבילה. בטח לא יהיה לה חשק לבשל: "נסיכה שלי אני יצאתי לרכיבה. יש סלמון בתנור אם בא לך לאכול איתי בערב." היא עונה: "תודה מותק, תהנה ברכיבה." למה התחמקות ככה, אני לא מבין? היא יודעת שאני אוהב דיוקים. מה בעיה להגיד כן או לא?
20:30
אני חוזר מרכיבה, עובר ליד בית שלה. הקאיה פה, בחדר שלה חלון פתוח, ויש את אור כתום מחרמן ממנורה שליד מיטה. מה זה בדיוק אמור להגיד? המוח שלי מתחיל לקדוח. אני מתקשר ושיחה עוברת לתא קולי. מה? מסננת אותי הכלבה? שוב מתקשר, שוב צלצול. מה היא מסתירה? זה אייל ממכון כושר שאוכל אותה במבטים? או אמיר הידיד שהיא שותה אתו קפה? השיחה מתקבלת והיא מנתקת לי בפנים.
זהו. אני אומר לעצמי. משהו פה לא בסדר. אני זורק אופניים הצידה. מרגיש איך גוף שלי אש. אני פה מחוץ לבית שלה, שלא תשחק איתי משחקים. הכלבה בת כלבה הזאתי. אני מדמיין איך אני נכנס עכשיו לדירה שלה וחונק אותו. שלא תשחק איתי משחקים, אני חוזר. אם היא לא תענה בצלצול הבא, מחלון אני יכנס להם. שנייה אחר כך היא עונה: "היי בייב, מה קורה?" היא אומרת בטון רך שלה. אני סוף סוף מצליח לנשום נשימה אחת נורמלית: "הכול טוב מאמי, איפה את? הגעת כבר הביתה?" רק חסר לה זאתי שתשקר. "הגעתי, מסדרת קצת. תכף מקלחת ואז זמן במאוזן," היא מצחקקת. היא מתכוונת לזמן מנוחה בשכיבה, תמיד זה מצחיק אותי אבל הפעם זה לא. הפה שלי רדום ואני מרגיש שריפה בחזה וחום בגרון. כשאני ככה דלוק אני מרגיש שזה לא גוף שלי בכלל. אני מעביר יד על הראש שלי ומחפש קרחת שלו. אני מצליח להירגע קצת. "בא לך שאני אקפוץ? רק לחמש דקות," אני שואל ומנסה להישמע רגוע. היא אומרת בקול חמוד: "רק נכנסתי הביתה". "רק לחיבוק," אני אומר. "אולי בעוד שעה?" אני מסכים וחושב שאם היה אצלה מישהו בטח לא הייתה עונה לצלצול.
אני מחכה. בינתיים העפתי אופניים למחסן, הוצאתי קסדה מתיק, דחפתי גם מדים לכביסה. מקלחת זריזה, שתי פרוסות לחם עם טחינה ואני אצלה דופק בדלת. נותן חיוך בלי שיניים, מחבק קשוח אבל מרגיש איך מגע וריח שלה ממיסים אותי. שקרנית. עדיין אור מחרמן דולק ואני כבר יודע שזה לא לכבודי. דבר ראשון אני אומר לה שאני חייב להשתין. שירותים שלה בדירה זה בחדר שינה. בדרך אני סורק את המיטה. מגבת כתומה שלי תלויה איפה ששמתי אותה. בודק פח בשירותים, למה היא זרקה את כל הקונדומים מיום שישי? בדרך חזרה למטבח אני בוחן את שירה. טלפון שלה ביד, היא מספרת שקנתה לי רוטב סויה שאני אוהב, בזמן שהיא מסמסת משהו. אני תוקע עיניים בטלפון שלה. היא שולחת לאיריס: "אין בעיה, אסיים עם זה בבוקר". על דלת מקרר שלה במגנטים מכתבים מבנק ומשפטים דביליים שלה על חמלה שמגעילים אותי.
"אני חייב לענות," אני אומר כשטלפון מצלצל, "אבא יצא עכשיו מניתוח."
"איזה ניתוח?"
"ניתוח קטן במחיצה באף."
"ואמא שלך לבד שם?"
"אמרתי לה שאני צריך לראות אותך."
"אבל היא בקושי יודעת עברית."
אני סוגר שיחה עם אמא וחוזר לשירה: "עכשיו את חייבת לשמוע בדיחה. עולה חדשה נכנסת לאוטובוס, מגיעה תחנה שלה והיא צריכה לרדת אבל הנהג לא פותח לה דלת אחורית, אז היא צועקת לו מקצה של אוטובוס: 'נו נהג, תפתח! תפתח אותי כבר מאחורה!' "