רחל הרץ לזרוביץ | נערת המיץ
באותם הימים שעליהם אני בא לספר עתה, הייתי עובד בקיוסק קטן למשקאות ומיני מתיקה, אשר ניצב היה מול שני בתי-ספר. כמובן שאת עבודתי במקום הזה ראיתי כהתחלה וכעבודה ארעית. נפשי ביקשה לה מקום יותר רחב לפעולה, אבל באותם הימים יושב הייתי, או עומד בקיוסק וחולם על ימים טובים יותר, כשחיפושי אחר עבודה אחרת יישאו פרי. כפי שכבר אמרתי, היה קיוסק בו עבדתי מול שני בתי ספר ולפי קניות התלמידות ידעתי את זמני שעוריהן ומתי חלות הפסקותיהן.
בשעת השיעורים היה הרחוב ריק, הקיוסק ואני עמדנו ללא עבודה. רק לעתים חולף היה אדם ומעיר אותי מהרהורי בבקשו קופסאות סיגריות. שקט וטוב היה לנו בשיעורים. אני נועץ עיני ברקיע וחולם. והנערות, לקוחותיי, יושבות רכונות על שלחניהן. אהבתי לתאר בלבי כיצד הן מצביעות, כיצד רבות מהן מתלחשות ביניהן. "התבואי עמי בהפסקה לקיוסק? אקנה מסטיק ואכבד לך". וכיצד הן מתארות לעצמן את עמידתן אצלי כאשר בפרוטותיהן המועטות הן קונות את תענוגיהן.
בהפסקה היה הכל חי ותוסס. נערות גדולות וקטנות ממלאות היו את הקיוסק וידי היו מלאות עבודה. איני זוכר היטב את פרצופיהן. זוכר אני צמות מסולסלות, שחומות, בהירות. שמלות בשלל צבעים ופיות שכל הזמן מלמלו "תן לי", "תן לי..." לעתים הייתה מתוספת ל"תן לי" גם "בבקשה", אך זה היה לעתים רחוקות, כי הן קטנות היו וממהרות. דקות אחדות נמשכה ההלמות הזו, עד שהייתי רואה את האחרונה אומרת: "תן לי מיץ." ומוסיפה: "מהר, כבר מצלצלים..." ומיד הייתה נעלמת בשער בית הספר.
כאמור רבות רבות היו ואני לא זוכרן. אולם אותה אני זוכר, חרוטה היא בי ובמוחי. כל פעם שארצה להעלותה לפני, אעצום את עיני ואראה אותה שוב. הייתי קורא לה "נערת המיץ". בשם אחר לא ידעתיה וכנראה לא אדעה. תמיד בהפסקה השנייה נעמדת הייתה מול פני, מחייכת קמעא ואומרת: "תן לי בבקשה כוס מיץ", וכשנתתי לה, תמיד הייתה אומרת "תודה" ומוסיפה: "כמה עלי לשלם?" שותה הייתה את כוס המיץ ונפנית והולכת ונעלמת בשער.
יום יום בהפסקה השנייה הייתה עומדת לפניי, תמיד מבקשת מיץ ומוסיפה בחיוך "תפוזים". ויום אחר יום שואלת, "כמה עלי לשלם?". במשך הימים, מחפש הייתי את דמותה בין המון התלמידות, הכרתי את הליכותיה וידעתי את שמלותיה. עוד כשהייתה נראית לי מרחוק כבר הייתי רוחץ לה כוס ומוציא את בקבוק המיץ, וכשרואה הייתה אותי בכך, הייתה מחייכת, מבקשת מיץ ומוסיפה "תפוזים".
ודאי תתפלא עלי, מה לי ולמשיכתי אליה. ההייתה יפה כמסופר בכל סיפורי העולם? כה יפה עד שעצרה את נשימתי? לא, היא לא הייתה יפה, לא מקסימה. איני יודע כיצד להגדיר אותה ואת פניה. כי פניה הגדירו אותה אולם בטוחתני שגם לו הייתה עומדת בתוך קהל של מאות, היו מרגישים במשהו מיוחד בה, משהו שלי לא הייתה הזדמנות לעמוד עליו. בדרך כלל יורדת הייתה לבדה. לעתים רחוקות ראיתיה עם חברה. במשך הימים הרגשנו שנינו, ששוב אין היא סתם קונה ואני מוכר, ואולי רק אני הייתי שונה. כל פעם שעמדה, חפצתי לדבר אליה, להכיר אותה. לדעת את שמה, ותמיד הייתי מכניס את כל לבי לכוס שהייתי מנקה למענה ולבקבוק הקר שהייתי מכין לה. תמיד רציתי לומר לה, לדבר עמה, אולם משעמדה לפני רשמית ולא רשמית, סגורה ורחוקה, היה הרוק מצטבר בגרוני. ומשרציתי לדבר, פוחד הייתי שמא לא אוכל להביע מילה ותצא צרחה. ושתקתי.
איני יודע אם הרגישה. ואם הרגישה, מעולם לא נתנה לי להבחין בכך. מעולם לא נתנה לי סיבה להיות מבוייש בשל מבוכתי במחיצתה. כשרואה הייתי אותה נפנית והולכת, מקלל הייתי עצמי. "נער שוטה" הייתי אומר, "שוב שתקת, שוב עליך לחכות יום", וכך כשסנטרי שעון על בקבוק המיץ שהיא שתתה ממנו, הייתי מכין לעצמי דרך פתיחה להכרות עמה – מחר.
כל יום הייתי מכין את דברי אליה, ומיום ליום שכללתי אותם ועשיתם יפים ופשוטים יותר. כה קל היה לי כשעשיתי חזרות, לומר אל הכעכים שתלו כאן "אני רוצה להכיר אותך, מה שמך"? כה קל ופשוט, ומתקבל על הדעת... ולמחרת בבואה היה הרוק הארור מצטבר בגרוני ומפריע לי לומר לה את אשר אמרתי אמש לכעכים.
ויום אחד היא לא באה. ההפסקה עברה, המוני נערות לחשו צעקו וביקשו, "תן לי...", "תן לי..." אך היא לא באה, הכוס שהכנתי נשארה נקיה והבקבוק מלא, ויום עבר, ועוד אחד, והיא לא באה. עומד הייתי ומביט, מחכה לבואה. פעמים נדמה היה לי שהנה היא באה, אך שווא ראו עיניי... שאלתי ילדה אחת בהססנות – "אמרי לי, איפה הנערה שהייתה באה לכאן כל יום לשתות מיץ?" איך היא נראית? איך קוראים לה? באיזה כיתה היא? שאלה אותי הילדה, לא ידעתי, הן זאת רציתי לדעת – "היא הייתה שותה כל הפסקה מיץ, מיץ תפוזים...." אמרתי. הנערונת הביטה בי בתמיהה, "הרבה שותות כאן מיץ בהפסקה – מאין לי לדעת?" וגיחכה.
הימים עברו והיא לא באה. הייתי מחכה בציפיה בהפסקה השנייה לבואה, והיא לא באה. געגועים ועצבות באו אל לבי. מה אירע לה? מה אירע לנערת המיץ שלי? ויום אחד ידעתי, היא איננה, היתה חולה ואיננה. בביה"ס היה אבל. ראיתי והם נושאים ארון. מורה אמר: "כל אחד הרגיש בה, במיוחד שבה, והיא לא עשתה מאום על מנת שתרגישוה". שמעתי תלמידות מדברות כשהן שותות את הסודה, וידעתי שזו נערת המיץ שלי שאבדה לעד. רציתי עכשיו לדעת מה היה שמה, ניסיתי לשאול את אותה בעלת צמה שהייתה עמה פעם. ושוב אותו רוק ארור הצטבר בי ועצר בעדי, ומשהו שאלני: לשם מה? לשם מה עליך לדעת את שמה, את חייה, למה?
וזה הכל, איני יודע את שמה ואיני יודע מי היא. לי ורק לי היא נערת המיץ. אותה נערה מופלאה שלי, שלי לבד. הם כולם יודעים אותה בשמה, ובחייה, את אפייה ולי היא "נערת המיץ" ורק אני יודע אותה כך. וההפסקות נמשכות.... התלמידות ממלאות את חיי. תקוותי הגדולות נקברו מזמן. הפכתי לבעל הקיוסק, הזקנתי קמעא ולעתים כשנערה עם אף חצוף מבקשת ואומרת "תן לי מיץ" אני זוכר אותה ומוסיף בדמיוני. "תפוזים" – ו"כמה עלי לשלם?"...