יוצרים/ות

רחל הרץ לזרוביץ | הרכבת נכנסת לתחנה

הרכבת נכנסת לתחנה בשריקה רועשת. גלגליה נעו בהמיה מחרישת אוזניים על פסי הברזל ונעצרה. ההמון שעמד מצפה לרכבת נדחק את תוך הקרונות מבעד לדלתות הצרות שנפתחו לרווחה. רחבת ההמתנה התרוקנה לפתע פתאום, האנשים החליפו מקומם ועתה בצבצו ראשיהם מתוך עשרות החלונות. צפירה קטועה נתנסרה במרחב התחנה, אנשים בודדים מיהרו במרוצה אל הרכבת. קלטה הרכבת לתוכה אנשים מיוזעים מריצה, מאחרים קפצו על מדרגותיה, השערים נסגרו. הפסים החלו לנוע בעיני, נסענו...

הייתה זאת רכבת הבוקר של יום ראשון, שנסעה מתל אביב לחיפה. יש לרכבת זו את פניה המיוחדים. מלאה היא בחיילים וחיילות החוזרים מן הבית אל שבוע של עמל ועבודה. בדרך כלל יש לה לרכבת פנים של חזרה לעולם ארעי של שבוע בצבא. כאילו נוסעים אנו לשם, רק על מנת שביום שישי נוכל שוב לחזור הביתה לתל אביב ברכבת הצהריים. כל יום ראשון נוסעים ברכבת אותם אנשים, וידידויות זמניות של נסיעה ברכבת נרקמו בין חיילים הנפגשים אך ורק ברכבת. צהלת חיילים הנפגשים נשמעת, קטעי שיחות על האתמול על המסיבה, החברה, הבילוי, אכילה מהירה של כריך נותנים לרכבת אווירה של ביתיות פרועה במקצת, עליזה עד למאוד.

מצאתי לי מקום בתא שהיו בו שמונה מקומות. עמדי ישבו כמה חיילים וחיילות ששוחחו בינם לבין עצמם בעליצות, וסיפרו בנימת צחוק ולגלוג, בנימה של קלות ראש עליזה, על כל מיני אירועים מחייהם. ישבתי מסתכלת מבעד לחלון בנוף החולף. בעמודי החשמל הנוסעים ממולי, בים המשתרע כל אין קצה, בקוביות הלבנות הנעלמות, ישבתי ומעט חלמתי. הזיתי במחשבות פילוסופיות של נערה בת 17 הנוסעת לבד ברכבת הבוקר של יום ראשון.

הסבתי עיניי שוב אל תאי. הרצפה הייתה מלוכלכת בקליפות גרעינים ופיסות נייר. שכניי שנתעייפו במקצת עיינו שניים שניים בספרון, בעיתון, אחד נמנם כשראשו שמוט על חזהו. חשתי ברוח הבוקר הנדחפת לתאי. היא הרימה את קליפות הגרעינים ושתי קליפות זערערות החלו להתרומם ולעוף. גלגליה סיפרו לי על כל מה שחשבתי, נשענתי על הכיסא המרופד מתחת רגלי והבטתי. שני חיילים וחיילת עברו ליד התא בהמולה צחקנית "אוף, צחקה הנערה במדים, היה באמת נחמד". חייל אחד שלידי נזדקף, הביט במהירות אחרי החיילת והחל לצעוק "ליאורה, ליאו-רה!", החיילת הסתובבה וניגשה אליו מחויכת קמעה חיוך של אי סבלנות.

ליאורה, אמר לה, שלום, מה שלומך?

טוב, ענתה בקוצר רוח.

ליאורה, בואי שבי כאן, ביקש.

הבטתי בו. לכאורה שיחה רגילה ופשוטה. בעיניו נבעה תחינה, עלם קטן ופשוט היה ובהרימו עיניו אליה. חשתי כי נפשו יוצאת אליה. פיו לא אמר לה מאום אך עיניו זעקו וסיפרו "רציתי כל כך לפוגשך טוב שפגשתיך, טוב"... ליאורה לא הבחינה במבט זה, עיניה היו כתמיד, נראה היה שראתהו כסתם טרדן וטרחן. חיכו לה שניים והיא אמרה: "אינני יכולה מחכים לי שם כל החבר'ה", נפנתה והלכה. הוא נתיישב והאור שבעיניו דעך, התחינה נעלמה. עיניו היו עתה רטובות קמעה, עצובות. ישב והוציא סיגריה ובחולמנות הדליקה, דחפה לבין שפתותיו וישב כך, שוכח להוציאה מפיו. איש המזנון עבר והחייל פנה אליו וקנה סנדוויץ' ואחזו בידיו. עברו דקות, שוקעת הייתי במחשבות על אהבה, ומרחמת בכל ליבי על אותו חייל פשוט שנפשו יוצאת אל אותה ליאורה, צחקנית ובלתי חושבת. לפתע ראיתיה שוב מתקרבת, שוב הייתה בחברת שניים, מדברת בעליזות ומחייכת כל מילה שניה. החייל שלידי הבחין בה כשעברה לידו, הוא נרעד, לפת את הסנדוויץ' בידו ורץ אחריה, "ליאורה" קרא היא נפנתה והביטה בו "ליאורה אמר, קחי את הסנדוויץ' את בטח רעבה, קחי", והושיט לה את הכריך.

היא נטלה את הכריך הפטירה תודה ונפנתה ללכת, "ליאורה", עצר אותה, "מותר לי לבוא עימכם?" "כן" ציחקקה, "אם אתה רוצה" הוא הלך מסתחב אחריהם. לרגעים הפטירה ליאורה מילה שהיתה מכוונת אליו. הוא היה מיותר, הוא חש בזאת, כולנו חשנו בזאת, אך הוא הלך איתם. הם ישבו, הוא נתיישב ונצטמצם בפינה מושפל מעצם נוכחותו, מרגיש בהשפלתו, ואינו מוצא את הכוח לקום וללכת. נעץ את עיניו בליאורה. קלות, חמות ואוהבות היו העיניים. איש לא חש בזה אף לא ליאורה, עליזה הייתה החבורה ובצחוקם הרב התערב חיוכו המאונס שהוא ספק צחוק ספק תחילת בכי. לבסוף קם, פנה אליה ואמר "ליאורה בואי אחר כך לתאי, אני רוצה לדבר עימך" ובלי לחכות לתשובה, הלך. הרכבת מיהרה וגמעה דרך, התקרבנו לחיפה, ליאורה שוב צעדה ליד תאינו מחפשת את תרמילה. "ליאורה, ליאורה" נזדעק החייל שלידי, ליאורה הסתובבה הביטה בו ואמרה תוך חיוך, "אוך אתה? אני ממהרת, שלום". נפנתה והלכה. פיו רעד ריסי עיניו הושפלו, לקח את תרמילו וביד כועסת כאובה הטיחו במכה חזקה לרצפה הרימו בעדינות העמיס תרמילו על גבו ויצא ונבלע בין המוני חיילים.