מר ויליאם פוקנר הלא-נכבד,
אני משוכנעת שאתה עדיין זוכר אותי, אמילי גרירסון היא זו הכותבת אלייך. איך תוכל לשכוח את הגיבורה הראשונה שלך? שנינו כבר שוכני עפר מזה שנים ארוכות, אבל העוול הנורא שגרמת לי עדיין לא נשכח ולא נסלח ואינו נותן לי להגיע למנוחה נכונה. אני עדיין מתהפכת בקברי שבבית העלמין של כנסיית השילוש הקדוש בעיירה הקטנה שלנו, בג'פרסון, מיסיסיפי, העיירה הקטנה שתיארת באין-ספור סיפורים שלך, מתייסרת מן השקרים שפרסמת אודותיי. אתה, אדוני, מן הסתם, נח מנוחת עולמים שלווה בבית העלמין של כנסיית פיטר הקדוש באוקספורד, מיסיסיפי, ומצפונך, כנראה, אינו מציק לך. אם רק דרך שבה הייתי יכולה לבוא ולהעיר אותך, לטלטל אותך עד שתודה בטעותך או ברוע ליבך הייתי עושה זאת ברצון רב.
איך יכולת לעשות לי את העוול הנורא הזה, מר פוקנר? איך הורס גבר דרומי מכובד את שמה של אישה שלא עשתה לו כל עוול? הרבה ספרים כתבת ואתה אולי סופר גדול, ואפילו, כך שמעתי, קבלת את פרס נובל לספרות, אך דע לך שאני חושבת שאתה רשע מרושע או, אולי, טיפש מטופש ומצדי ראוי שתחזיר את הפרס למי שהעניק לך אותו. יש בוודאי ראויים לו יותר ממך.
כן, אתה ודאי יודע למה אתה אני מתכוונת. כן, לסיפור הקצר הראשון שכתבת בקריירה הספרותית הארוכה והמפוארת שלך. לסיפור שהרס את חיי והפך אותי ברגע מאישה מכובדת ואוהבת לרוצחת נתעבת של הגבר שאהב אותה. אין שקר גדול מזה. תן לי רגע מהנצח המשותף לנו לספר לך את סיפור חיי האמיתי, את סיפור אהבתי להומר בארון. והרצח שאתה מאשים אותי בו? לא היו דברים מעולם.
הוֹמֶר בָּארוֹן היה גבר נפלא. יֶנְקִי אמיתי, כן, מניו יורק. אתם לא אהבתם אותו, כמו שאתם, אנשי הקונפדרציה-לשעבר, שונאים כל אחד שמגיע לכאן מהצפון. מאז המלחמה ההיא, וגם לפניה. הוא היה אמנם פּוֹעֵל-יומי, אבל הוא היה מקסים וחכם וחם ומצחיק ואוהב. אתם חשבתם שהוא לא מתאים לי ואני לא מתאימה לו, אבל הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו. אני יודעת שהלשונות הרעות של אנשי העיירה לִחְשְשוּ כשהיו רואים אותנו נוסעים בימי ראשון בדו-אופנית המנצנצת. אני ישבתי שם בראש מורם, ולא השפלתי מבט, כמו שאולי הייתם מצפים שאעשה. הומר בארון נהג בה, כשמגבעת מצוּדדת על ראשו, סיגר בין שיניו, כפפות צהובות לידיו, שאחת מהן אחזה במושכות, והשנייה בשוט. אבל אנחנו צפצפנו על כל הלשונות הרעות, ויחד תכננו את עתידנו המשותף.
הכרחתם אפילו את האב ג'רמיה, מהכנסייה הבפטיסטית, לסור לביקור אצלי, ולומר לי, שומו שמיים, שהומר "אוהב גברים". שקר וכזב. הומר היה גבר שבגברים וידע היטב מהי אישה ומה היא רוצה. האב ג'רמיה, אגב, לא חזר אליי עוד, אחרי שהטעמתי אותו מנחת לשוני על חוצפתו. מי אתם שתגידו לי את מי לאהוב? בסופו של דבר החלטנו להתחתן, למרות שהומר הצהיר פעם על עצמו כעל "גבר שאינו מתחתן". אבל זה היה הרבה לפני שפגש אותי ודברים משתנים, כמו שאתה בוודאי יודע.
היה לנו לילה אחד, רק אחד של אהבה טהורה, לילה בו התאחדו גופינו ונשמותינו והפכנו ליישות אחת. אושר כזה לא יכול, כנראה, להאריך ימים. הלכנו לישון יחד באותו לילה, אך בבוקר הוא לא התעורר. ליבו, שלא יכול היה להכיל את האושר שבו התמלא עד לקצה, כשל. מה יכולתי לעשות עם הגופה? לשלוח אותה לניו יורק? למי? לְמָה? לא הכרתי את בני משפחתו ולא ידעתי את כתובתם. לקבור אותו בבית העלמין שלנו? לָמָה? כדי שתוכלו לחלל את הקבר או לעשות עליו את מעשי הקונדס המטופשים שלכם? החלטתי לשמור אותו לעצמי, לעולמים, בבית שלי. נעלתי את הדלת של החדר בו ביליתי את הלילה המאושר בחיי והשלכתי את המפתח לנהר המיסיסיפי הגדול שבולע הכול וסובל הכול, והחדר לא נפתח עוד לעולם. הוא נותר, עד יום מותי, כמו שהיה באותו לילה קסום שלנו. נכון, היית תקופה קשה של סרחון כבד, אבל גם היא עברה ודבר לא קרה. והומר נשאר אתי. קרוב אליי. ללבי.
אתה רוצה לדעת למה קניתי את הרעל? אתה הרי נותן לקוראייך להבין שאני הרעלתי את הומר. אז תדע לך, סופר לא-חכם, שנהגתי להשתמש בו להרעיל את העכברים והעכברושים שהציפו את המרתף של הבית הישן שלי. לפעמים הם היו מעזים, החצופים, לטפס גם לקומות הגבוהות יותר. מה רצית? שעכברים ירוצו בין הרגליים שלנו כשהומר ואני נאכל ארוחת ערב, או כשנשב בחדר האורחים ונשתה כוסית של יין פורט? אתה שואל למה לא אמרתי לרוקח את המטרה האמיתית של קניית הרעל? אתה היית רוצה שידעו שהבית שלך מוצף עכברים? הרי אם הייתי רוצה לרצוח את הומר אהובי, לא הייתה לי שום בעיה לשקר לרוקח ולומר שיש בגינה שלי מכרסמים שאני רוצה להיפטר מהם.
וחוץ מזה, אתה, אוחז-עט מטופש שכמותך, לא מכיר בכלל את הארסן. אני יכולה לספר לך, שהרי ראיתי הרעלות ארסן רבות בחיי, רבות מדי. האנשים שבלעו אותו סובלים ומתייסרים ייסורים קשים, עד שהם נופחים את נשמתם. הם סובלים מכאבי בטן איומים, משלשולים דמיים. הן מקיאים את נשמתם. מה לא. אתה הרי מתאר בסיפור הטיפשי שלך שהחדר הנעול של הומר היה נקי ומצוחצח. נכון, היה שם אבק, אבל הוא הצטבר עם השנים, ואני כבר לא נכנסתי לשם עוד. הומר אהובי שכב נקי ונינוח במיטתו, לבוש בכותנת הלילה שקניתי לו במיוחד ללילה זה. אם היה בולע ארסן היו פניו וגופו מעוותים מכאבי המוות. אם היית שם כשהחזיר את נשמתו לבורא העולם, היית רואה את החיוך המאושר על פניו. אבל אתה ראית את גופתו רק שנים רבות אחרי מותו, אחרי שבשרו של אהובי כבר התפורר ונעלם.
השערה האפורה שאתה מנפנף בה כמוצא שלל רב, כהוכחה לאשמתי, השערה שהייתה על הכרית השנייה בחדר הנעול, הייתה באמת שלי. כבר כתבתי לך שלילה מאושר כזה לא היה לי מעולם ורק חבל שהומר לא התעורר ממנו. את השערה תלשתי מראשי, לפני שיצאתי בפעם האחרונה מהחדר והשארתי אותה על הכרית כמזכרת, שהרי ידעתי שלעולם לא אכנס שוב לחדר אהבתנו.
אתה עוד מעז לשלוח לי ורד, ומנסה להביע באמצעותו את אהדתך לסבלי? התבייש לך. אין לי צורך בדבר ממך. לא את הוורד שלך ולא את השתתפותך בצערי או את אהדתך.
ברגשי אי-כבוד עמוקים,
אמילי גרירסון