היא נכנסת דרך השער המסתובב של בית החולים אל תוך חצר ירוקה גדולה, מנוקדת בשבילים ובספסלי עץ. שביל אספלט חוצה את המקום לכל אורכו ומבנים נמוכים ניצבים משני צדדיו. המקום שקט ורגוע, נראה נטוש. אבל הנה, מרחוק היא מבחינה בדמות גברית מוכרת מתקדמת לעברה, הגב כפוף והצעדים שלו איטיים, הוא לובש מכנסי בד כחולים של בית החולים, מעליהם חולצה מכופתרת, דהויה, ולראשו הוא חובש כיפה.
היא מזהה אותו על אף השינוי הדרמטי שחל בפניו. נעלמה וגולחה כל רעמת הזקן שעיטרה בשנים האחרונות את סנטרו ואת לחייו, וכעת פניו חלקים ומצערים. נראים שדופים, פגיעים, חשופים יותר מדי. בלי הזקן הדתי הכהה, כשפניו גלויים ככה - מרעיד בה משהו עמום, צליל של קליד פסנתר ישן - הוא מזכיר את אביה כפי שהיה אז, בילדות. את האבא שלה מפעם. האבא החכם והמצחיק שהיה לה לפני הזקן והדת והפסיכוזה.
הזיכרונות מציפים אותה בבת אחת, והיא נותנת לעצמה להשתקע בהם: ההליכות לאורך שדרות נורדאו אל חוף הים. הנדנדות בגן מאיר. צלילי הג'אז העולים מהרדיו. בטלוויזיה ג'ולי אנדרוז שרה ורוקדת. ביצי קינדר. חביתה עם קוטג' לארוחת ערב. היא יושבת לפסנתר, רגליה תלויות באוויר, לא מגיעות לרצפה, ואבא לוקח את היד הקטנה ומלמד אותה את ההבדל בין דו נמוך לדו גבוה.
היא לא חשבה שהוא יזכור את היום והשעה, אבל הוא זכר ויצא בדיוק בזמן לקבל את פניה. הוא מתקרב אליה ואור רך עולה בעיניו, כמו תמיד כשהוא רואה אותה – אבל הפעם מבטו מעומעם יותר, מאומץ. וגם נדמה לה שהוא עוד רגע נופל, רגליו בקושי מחזיקות אותו, ואיפה המקל שהיה לו.
"שלום אבא," היא אומרת ומחבקת אותו. עיניו שוב נעשות כבויות. החיבוק שלו קצת יותר יציב מהפעם הקודמת, אבל איפה זה ואיפה החיבוקים החזקים שהיא זוכרת מפעם. "מה שלומך?" הוא ממלמל בדריכות, המבט שלו תועה, חסר מיקוד. "אני בסדר. בוא נלך לשבת," היא מובילה אותו אל עבר אחד הספסלים הקרובים.
"הורדת את הזקן," היא מציינת כשהם מתיישבים. "כן, הוא... הוא הפריע לי…" הוא אומר לאט, אחרי כמה שניות של מחשבה. הוא נראה מנותק, מהורהר.
זמן מה הם יושבים זה לצד זה ושותקים. "אז איך זה בשבילך לגור פה?" היא שואלת. "בסדר," הוא אומר אחרי מחשבה ארוכה, מגרד את סנטרו חסר הזקן. "יש קבוצות שהם עושים," הוא אומר, "יושבים במעגל וכולם מדברים ואני לא מבין על מה... על מה הם מדברים… אז אני יושב שם, מחכה שזה ייגמר… ככה כל פעם," הוא אומר ומסתכל עליה, ובקולו היא מזהה משהו ממספר הסיפורים האדיר שהוא היה פעם, מנצנץ אפילו בתיאור הסתמי המגומגם הזה.
"והם אמרו לך מה יש לך?" היא מנסה לברר.
"אני לא יודע," הוא אומר במין אדישות.
"אם היית מנסה לצאת מכאן, נגיד, היו נותנים לך?" היא מנסה להבין אם גם הפעם ניסה לברוח, כמו בשלושת האשפוזים הקודמים, שהיו אז בכפייה.
"אני חושב שכן," הוא אמר לאחר הרהור קצר, "אבל אני לא מבקש ולא מנסה."
היו לה עוד שאלות לשאול אותו אבל עכשיו כבר לא היה לה צורך במידע. יש לה משימה חשובה יותר, שלשמה היא באה לכאן. היא מוציאה את הפלאפון, פותחת את הספוטיפיי ומקלידה: bill evans trio. פסנתרן הג'אז הזה, אמריקאי ממושקף שמת מזמן, תמיד היה האהוב מכולם על אבא שלה. היא מתחילה ב alice in wonderland ונותנת לאפליקציה להוליך משם, שאר השירים כבר יגיעו. אבא שלה יעצום עיניים ויפקח אותן לסירוגין, יהמהם המהומים במקומות הנכונים, לפעמים הן יתמלאו בדמעות, והוא יספר לה על כל יצירה ועל כל גרסת כיסוי, איפה הן הוקלטו ובאיזו שנה ובאיזו עיר בארצות הברית. לא משנה כמה פסיכוזות יתקפו אותו ומה אומר לו האלוהים הזה שמדבר אליו, לא משנה אם יהיה זקנו מגודל או מגולח, המוזיקה תמיד ידעה לזהות אותו, הכירה אותו שזה אבא שלה.