סבא שלי היה איש רציני מאוד. כשהייתי מבקשת ממנו עזרה עם שיעורי הבית, הוא היה מושך כיסא ומתיישב לצדי, ואחת אחת, בדקדקנות, היה עובר על כל השאלות. לפני כל יציאה למכולת, ולו גם הקטנה ביותר, היה סורק ביסודיות את תכולת המקרר, פותח את המזווה ועורך רשימות. זה היה מסובך לספר לו בדיחות. הוא אף פעם לא הבין מה מצחיק והייתי צריכה לחזור להתחלה ולהסביר לו.
בגלל זה, בגלל הרצינות הזאת, מיד הבנו כולנו שמשהו אצלו לא בסדר. זה התחיל ממתיחות טיפשיות. קולות של פלוצים מהמרפק. מלח בקפה במקום סוכר. בתמונות הוא הוציא פתאום את הלשון. מישהו אחר שהיה עושה את הדברים האלה לא היה מעורר חשד. משם זה נמשך לבדיחות אבא. לא להיטים היסטריים ("למה את לוקחת בגד-ים אם את הולכת לבריכה?") אבל כאלה שאף פעם לא שמענו ממנו.
רק כשהוא עבר לקומדיית סלפסטיק התחלנו לדאוג באמת. זה קרה ערב אחד, בארוחת יום ההולדת של אחי אביתר. הבית התמלא אורחים, הנרות כובו בנשיפה, וכולנו התחלנו לשיר: "היום יום הולדת! היום יום הולדת לאב-יא-תר!..." אמא חתכה את עוגת הקצפת לפרוסות, וכשסבא קיבל את הצלחת ועליה הנתח שלו הוא דחק בי במרפקו. הסתובבתי אליו וראיתי אותו מניף את העוגה ודוחף אותה היישר לתוך פרצופו. הנכדים הצעירים פרצו בצחוק גדול. סבא ישב שם עם חיוך מרוח בקצפת והביט בנו, הגדולים יותר, נאחזים באימה.
כבר למחרת הלכנו לרופא המשפחה, וגם הוא, שהכיר את סבא הרבה שנים, נראה מודאג. בחדר ההמתנה סבא שלי היה משעשע פעוטות בעגלה בחיקויים של חיות, בציוצי ציפורים ובשאגות של אריה. מבעד למסך הדמעות ראיתי את הוריהם של הזאטוטים מסתכלים בו ברחמים. ועוד יותר בכיתי כשאחרי ימים ארוכים של התרוצצויות וסדרה של בדיקות מקיפות בבית החולים, התגלה לו גידול סרטני בכבד.
באופן אירוני זה היה כמעט מעודד לראות אותו עכשיו. ככל שמצבו הבריאותי הוסיף להידרדר, סבא נהיה קליל ומבדר יותר. כשהתחיל בטיפולי הכימותרפיה, האווירה שהביא אתו למחלקה נעשתה צוהלת ומשעשעת. הוא פיתה חולים לעשות כמוהו ו"לאוורר קצת מאחורה" וגם הם נפנפו בשולי החלוקים שלהם בשובבות. אמנם ריחף באוויר רמז קל של אבסורד, הכאב החבוי מאחורי הדברים, אבל תשומת הלב הוסטה מהם בקריצה. כל מה שזכרתי מהביקורים האלה זה את הלסת שלי כואבת לי מרוב חיוכים, ואת הפנים שלי לחות מרוב דמעות צחוק. היה קל יותר לשכוח לרגע את הקושי.
אבל ההידרדרות הייתה מהירה מאוד. שמענו את חוות הדעת של הרופאים ואת המסקנות שלהם מהטיפול, והרגשתי את החלל הולך ונפער בבטני. בבית הסתכלתי באלבום תמונות הילדות שלי. התחלתי ללכת עם אחת מהן בארנק, תמונה בה סבא הרים אותי על כתפיו, ושפמו העבה ממסגר את פרצופו החמור כתמיד.
מיום ליום נהייה ערש הדווי של סבא שלי למופע הכי חם בעיר. בכל פעם שבאתי לבקר היה נשמע צחוקי המתגלגל בכל רחבי בית החולים. תחילה היה מעמיד פני ישן, ואז אחרי כמה רגעים קופץ פתאום וצועק: "אוגה בוגה!!!". שערו החל לשנות צבעים, ואפו האדים מאוד לעומת עורו החיוור. בחיים לא צחקתי כמו שצחקתי מאותן בדיחות אחרונות של סבי.
אחת האחיות שמה לב לביקוריי התכופים במחלקה והציעה שאצטרף לקבוצת תמיכה של אנשים במצבי. כל ביקור כזה שאב ממני כוחות רבים. בדרכי חזרה הביתה הייתי עושה עיקוף גדול ועוברת בחוף הים. הייתי בוהה בגלים שעות ארוכות אחרי ששקעה השמש. הרגשתי את נפשי נקרעת לגזרים. האשמה אכלה אותי ודמעות זרמו מעיניי ללא הרף. חשבתי על סבא ששוכב לו שם במיטת בית החולים, גוסס מכאבים, ואני שם לידו, צוחקת וצוחקת, לא מסוגלת להפסיק לצחוק.
בקבוצת התמיכה דיברה אישה בגיל העמידה ששכלה את שני הוריה. היא סיפרה שמות אימה הסב לה סבל רב, אבל עם מחלת אביה כבר הייתה למודת ניסיון, מה גם שמותו היה מהיר יותר.
אני דיברתי על הפחד שלי. מי שחווה את הקושי הזה, אמרתי, הוא כבר לא סבא שלי, לא האיש שהכרתי ואהבתי כל חיי. אמרתי שהשינוי הקיצוני באישיותו מציף אותי פחד גדול אפילו יותר לאבד אותו. אני פוחדת שהוא ילך בלי להבין כמה אני אוהבת אותו, וכמה אני עצובה בכאבו.
כבר באותו יום, כשיצאתי מקבוצת התמיכה וחזרתי למחלקה, ידעתי שזאת אולי ההזדמנות האחרונה שלי לדבר עם סבא, רציתי לספר לו איך אני מרגישה וידעתי שאסור לי לפספס אותה. מקצה המסדרון ראיתי שיוצאות מתוך החדר שלו שתי אחיות, ואחריהן את הרופא שלו, ד"ר רזניק. הוא ראה אותי מתקרבת ונעמד בדרכי. במבט עצוב הוא אמר שלפני שעתיים הגוף של סבא קרס ושהם לא הצליחו להציל אותו.
הרגשתי את גרוני ניחר ואת הדמעות פורצות ממני. הוא דיבר על טלפונים ועל מסמכים, ואני ראיתי את כל העולם מסתחרר סביבי. הוא החזיק לי בכתף ואמר: "אני משתתף בצערך אבל אני חייב לרוץ לניתוח. סבא שלך הספיק לכתוב לך פתק קצר. אני מצטער."
הפתק שנתן לי הרופא בער לי ביד. לא הבנתי מה לעשות עם עצמי עכשיו. לא יכולתי להביא את עצמי להיכנס לחדר. רצתי ונמלטתי משם עד למרפסת בסוף המסדרון. צנחתי על הספסל הראשון שנמצא לפניי. עציץ גבוה הסתיר אותי מהחלון הצופה אל המחלקה. ללא נשימה, הראש שלי פועם בכאב חד, פתחתי את הפתק. סבא כתב אותו בחופזה, בקושי רב. הדיו מרוח מזיעה, ופה ושם היו המילים מחוברות והאותיות עקומות.
"נכדתי האהובה. אני כותב לך ברגעיי האחרונים. אני שמח שבאת לבקר אותי כל כך הרבה, אבל אני יודע כמה היה לך קשה. תאמיני לי שאני יודע. דיברתי עם האחיות המודאגות ועם אמא שלך, רק חבל לי שלא הספקתי לדבר איתך. אבל אל תעזי להאשים את עצמך אפילו לשנייה. המתנה הכי גדולה שהמחלה הארורה הזאת נתנה לי, היא לראות אותך צוחקת כל כך הרבה. אף פעם לא באמת הצלחתי להצחיק אותך. אפילו כשהיית תינוקת. כולם עשו לך פרצופים וקולות ואת צחקת בלי הפסקה, אבל תמיד כשאני החזקתי אותך, פתאום נהיית נורא רצינית. אני יודע שתצליחי בכל מה שתעשי, אני אפילו לא צריך לאחל לך את זה. להתראות, אוהב מאוד, סבא."