עמיר תומר |זמן יקרתקציר: מועצת המנהלים של החברה עומדת לאשר את מינויו של עודד, אדם מחושב ומדוקדק, לסמנכ"ל תפעול. עודד מתכנן בדייקנות את הגעתו לישיבה החשובה, אולם אירוע בלתי צפוי, הקשור בלילי, מגישת הקפה בה התאהב לאחרונה, גורם לו להחליט לנקוט בפעולה חדשה שעלולה לעלות לו ביוקר.
עוד לפני שנעצרה המונית הוא כבר קפץ ממנה אל הרחוב, משאיר אחריו את הדלת פתוחה. את ארבע-מאות השקלים דחף עוד קודם לכן לידי הנהג. תוך כדי ריצה אל עבר פתחו של בניין המשרדים, העלה מכיסו את הטלפון הסלולרי. הרוח השרבית העלתה בעיניו רסיסי אבק וכשהציץ ממצמץ בשעון שעל הצג – כבר 10:41 – נחרד.
עודד מעולם לא אחר לשום מקום, והבוקר הזה במיוחד – אסור היה לו לאחר לישיבה של מועצת המנהלים. מנכ"ל החברה עמד לבקש בה את אישור המועצה למינויו של עודד לסמנכ"ל בכיר – סמנכ"ל לתפעול וניהול פרויקטים. היו לו לא מעט כישורים בגינם גבר על כל מתחריו וזכה בתפקיד הנכסף, אך יתרונו הבולט גם על הראויים ביותר נודע בין אנשי חברה: כל פרויקט שניהל עד היום הסתיים בדיוק במועד הנקוב. מהיר החלטה ולְמוּד ניסיון, היו לו שפע של טקטיקות ופתרונות ייחודיים לכל מצב בלתי צפוי. הוא נערך מראש לכל סיכון אפשרי, חזה אירועים שעלולים לצוץ פתאום, והזמן שארך מרגע שהגה רעיון ועד שהביאו לביצוע היה קצר ביותר.
מועצת המנהלים, הוא ידע, מעולם לא התחילו את ישיבותיה בזמן. ואף על פי כן, הוא, בעל המינוי החדש, עליו הייתה מוטלת החובה להופיע שם עוד קודם, כעשרים דקות לפני כולם. במעלית כבר עלה באפו ריחם של הקפה הטרי והקרואסונים החמימים, ובדימיונו הוא ראה שם גם אותה, את לילי כּהַת העור והעיניים, בסינר המתוק שלמותניה, בשפתיה המשוחות באודם, עורכת את שולחן הישיבות ומניחה עליו ביד רחבה את התקרובת.
רק לאחרונה החלה לעבוד בחברה, ומאז אותו בוקר שפגש בעיניה, חש שמשהו בגופו זע ונסער, אותות נשלחים אל ליבו ובו בזמן לשיפולי בטנו. בחודש שעבר הקדים לישיבה אף יותר מהרגלו. פתח את הדלת וראה אותה מגבה טורחת בעריכת השולחן. ריח הבושם העדין, קשר הסינר שחבק את מותניה הצרים, החסירו פעימה מליבו. עיניו מושפלות, הוא נשאר לעמוד על הסף עד שסיימה ופנתה לצאת.
היא זקפה לרגע את ראשה, "בוקר טוב."
"בוקר טוב," סינן גם הוא בלחישה.
את הבוקר הזה תכנן לפרטי הפרטים. היה עליו להשכים מוקדם, להקדים אפילו את אשתו עדנה, שהתעוררה לרוב לפניו. במטבח הרתיח מים בקומקום והדליק את יישומון הרדיו בטלפון הסלולרי. בתזמון מושלם עלו ששת הצפצופים. המים בקומקום רתחו. השרב יימשך גם היום. מחדר השינה שמע את רחשי אשתו המתעוררת, לגם את התה ונמלט למקלחת.
ממחר הוא נושא בתואר הסמנכ"ל. מקבל החלטות, מוציא ומביא. מיד יתחיל במימוש שפע הרעיונות שגיבש בחודשים האחרונים, חלקם במוחו וחלקם במגירת שולחנו, ואשר, לדעתו, יצעידו את החברה במהירות קדימה. אבל מחשבות אלה, בשעה שהתקלח, נעצרו פתאום ודמותה של לילי צפה ועלתה במוחו. תשוקה התעוררה בו אך לפני שיתפתה לעשות מעשה, סגר בהחלטיות את זרם המים ועטף את גופו במגבת.
08:21. חולף על פני המטבח הוא הבחין בכוסות התה שבכיור והבין שעדנה כבר יצאה מהבית. אז שם לב שאשתו שכחה את הנייד שלה על הדלפק. בית החולים שבו עבדה שכן במרחק קצר מבנייני החברה, ולכן החליט להיות נחמד ולהקפיץ אליה בדרך את הטלפון.
זמן הנסיעה למשרד היה תלוי בעומס התנועה, אך ארך בדרך כלל כעשרים דקות, כולל החניה בחניון התת-קרקעי. יחד עם זאת, ההליכה ברגל, ארכה קצת פחות משעה. כשפתח את הדלת חש ברוח הבוקר השרבית. מצב רוחו המרומם וחישוב מהיר העלו שיש לו מספיק זמן גם ללכת ברגל וגם להגיע לישיבה בזמן שתכנן – 09:40.
עדנה לא היתה במשרד המנהלנית. הוא הניח את הטלפון על שולחנה והתכונן לצאת. מצפונו שיגר לו צביטת אשם קלה על כך שלא נפרד ממנה לשלום בבוקר. הצצה חטופה נוספת בשעון (09:27) הבהירה לו שהוא עדיין יכול לנסות למצוא אותה בקרבת מקום. בדרכו חלף על פני חדרי אשפוז ועל פני קרובי משפחה במסדרונות. ואז, מבעד לאחת הדלתות, נדהם, הוא ראה אותה – עיניה היו עצומות וכל פניה חבולות ופצועות. למרות הנפיחות בשפתיה הוא זיהה בהן את עקבות השפתון האדום. ניחוח הבושם שהכיר היטב גרם לבטנו להתכווץ.
אז נזכר שבכניסה לבניין בית החולים הבחין בשני שוטרים מובילים אדם כהה עור אזוק בידיו. כהרף עין נזכר גם בדיווח מחדשות הבוקר על אישה שהוכתה בידי בעלה. כל הנתונים התלכדו פתאום לתמונת מצב אחת איומה. והנה התוכנית מתגבשת כהרף עין בראשו תוך כך שמחשבון-הבזק שבמוחו מתחיל לחשב את הזמן. התוצאה היתה מדאיגה. לרגע היסס, אך דחף הפעולה הכריע. הוא נשא רגליו ויצא בריצה מהבניין אל הרחוב. בפתח הבניין הספיק להבחין בשוטרים המכניסים את העציר לניידת ומתרחקים בנסיעה. מיד עצר מונית והורה לנהג לדלוק בעקבות האור המהבהב באדום-כחול.
כשהגיעה הניידת לבית המעצר היתה השעה 09:52. עודד הבין שאיבד את כל הסיכויים להגיע לישיבה בזמן. כמי שצופה במטוס ממריא ומתרחק בשמיים, הוא ראה את תואר הסמנכ"ל הולך ומתרחק ממנו, אך שתי התמונות שצפו לנגד עיניו – זו עם הסינר החגור וזו עם הפנים החבולות והשפתיים הנפוחות – ליבּוּ את נחישותו עוד יותר.
הוא הורה לנהג המונית להמתין במנוע פועל. אחד השוטרים הלך לעבר הכניסה, והשני נותר עם העציר מחוץ לניידת. עודד פתח בריצה אל עבר השניים וכשהגיע הטיח בכוח עצום את ראשו של האיש כהה העור אל גג הניידת. כשהוא מנצל את הבלבול הרגעי שאחז בשוטר המלווה הוא רץ בחזרה אל המונית. תוך כדי ריצה הגניב מבט חטוף לאחור, מבחין באיש המתמוטט לצד ניידת המשטרה, כשקילוח של דם פורץ ממצחו. הוא זינק למושב האחורי ופקד על הנהג לנסוע. הנהג, שהיה עֵד למעשה, היסס לרגע, אולם שני שטרות כחולים, בני מאתיים שקלים כל אחד, הבהירו לו היטב מה עליו לעשות. המונית החלה להתרחק מהמקום במהירות.
*
השעה היתה 10:41, ועודד צעד לעבר חדר הישיבות בצעד מהוסס ובראש מושפל. הדלת נפתחה וממנה יצאה אחת מעובדות המטבח, אישה עבת בשר, בהירת עור ושיער, שנשאה בידיה ערימת מגשים מלאי פירורים ומספר קנקנים ריקים. לרגע הביט בה במבט תמה.
"איפה לילי"?
"היא קיבלה טלפון מבית החולים. אחותה נפצעה הבוקר בתאונת דרכים."
"אחותה?"
"כן, מסכנות. הן רק זו עם זו. לשתיהן אין משפחות – לא הורים, לא בעלים, לא ילדים."
עודד החוויר. הוא חש את בטנו צונחת ולא ידע מה לעשות עם עצמו. אט-אט ניגש אל דלת חדר הישיבות ופתח אותה. כל חברי מועצת המנהלים היו ישובים במקומם ומולם עמד המנכ"ל. הוא פסע חרש והתיישב בכיסא הקרוב לדלת.
"כבוד חברות וחברי מועצת המנהלים. אני שמח לפתוח, באיחור המקובל, את הישיבה וכדבר ראשון אני רוצה להביא לאישורכם את מינויו של עודד זמיר לסמנכ"ל הבכיר לתפעול וניהול פרויקטים. מר זמיר – גש לכאן בבקשה".
מבחוץ נשמעה סירנה.