תקציר: גפן מגלה שכתה ח' הולכת להיות גיהנום, כי המקובלים החליטו שמעכשיו בנים ובנות צריכים להתחבק כשהם נפגשים. התקווה היחידה שלה לגאולה מגולמת בניסים שחזר ממקום שנקרא חו"ל או בוסטון והיא כמעט בטוחה שהוא הסתכל עליה בשיעור. האם שבע דקות יהפכו את כתה ח' מגיהנום לגן עדן?
בקיץ שלפני כיתה ח' ניסים חזר מהמקום הקסום שנקרא חו"ל או בוסטון. למילים האלו היה ריח של דיילות על עקבים, זיעת שחקני פוטבול ומעודדות עם פונפונים. שיר צור כבר ראתה אותו במושב שלהם, משחק כדורגל עם הבנים הגדולים והכל. היא סיפרה שהוא גבה ושעכשיו יש לו שיער ארוך עם גוונים בלונדינים, וגם שהוא הולך איתו פזור ולא עושה קוצים כמו הבנים בכיתה.
שיר צור לא סיפרה את זה לי, כמובן. שמעתי אותה מספרת הכל לקוראל. שיר צור ואני דווקא היינו חברות עד לא מזמן. היינו הולכות אליה אחרי בית ספר, ואמא שלה הייתה מרשה לנו לראות שני פרקים מוקלטים של המורדים ברצף. אבל בסוף כיתה ז' הפסקנו להיות חברות. לא שרבנו או משהו, פשוט הפסקנו לדבר. זה קרה קצת אחרי שהמורה בחוג ג'אז נתנה רק לשתינו סולו בהופעת הסיום, אבל לה את הסולו הארוך. אחרי השיעור, עמדנו מול המראה בשירותים של הבנות. שיר צור החזירה את הנזם חישוק לאף שלה. כשביקשתי גם לעשות נזם, אבא שלי אמר שמה פתאום, זה כמו של פרות. הסתכלתי על שיר צור במראה וסירקתי את הפוני שלי. היא שאלה אם אני לא חושבת שפוני זה לילדות קטנות. אמרתי לה שגם לנטליה אומבריירו יש, והיא צחקה צחוק גבוה ואמרה שאומרים נטליה אוריירו ולא אומבריירו, ושלה יש בכלל שיער שחור ומתולתל ולי חום בהיר וגלי, אז זה לא קשור. כשחזרתי הביתה מהחוג העלמתי את הפוני אחורה בשתי סיכות שיער, ומאז שיר צור ואני לא מדברות. חשבתי שלא אכפת לי שהיא רוקדת יותר יפה ושהיא יותר מקובלת, כל עוד אני יותר יפה.
ליום הראשון של כתה ח', היום שבו אפגוש סוף סוף את ניסים, לבשתי את הג'ינס החדש שאמא קנתה לי. באוטובוס בדרך לבית הספר קוראל סיפרה לי שהם החליטו, כמה חבר'ה, שהגיע הזמן שגם אנחנו נתחבק כמו בשכבה מעלינו. מה הכוונה להתחבק? שאלתי. נו, כשנפגשים אחרי שיורדים מההסעות, וגם כשנפרדים לפני שעולים להסעות בסוף היום, מתחבקים בנים עם בנות. מה? קוראל הנמיכה את הקול, אל תגידי לי שאת נגעלת מבנים? מה פתאום?! אמרתי, למרות שדרור סיפר לנו אתמול שכל הבנים "עושים ביד" ואמרתי לו שזה מגעיל נורא, ונשבעתי שלא אגע יותר בידיים של בנים. לקוראל לא הייתה בעיה לדבר עם הבנים, אפילו גדולים מאיתנו. עלי דרור שר "ניצנים נראו נראו בארץ", אבל קוראל הייתה בין המפותחות בכיתה. בשנה שעברה היא לקחה אותי לשירותים בבית הספר כדי להראות לי משהו. חשבתי שהיא תראה לי שהיא כבר "קיבלה" אבל היא הראתה לי את הגוזיה החדשה הסגולה שלה. ברור שאין לה בעיה להתחבק עם הבנים, אבל לי מי ירצה לתת חיבוק? התפללתי שהאוטובוס אף פעם לא יגיע לבית הספר. לא רק שהגענו, הגענו בול יחד עם ההסעה השנייה.
רחבת ההסעות התמלאה בחטניקים טריים שהתחבקו כמו מכוניות מתנגשות ויצרו פקק בירידה מהאוטובוס שעצבן את הנהגת. עוד מהאוטובוס זיהיתי את השיער השרוף של ניסים, שבלט קצת מעל כל הראשים. הוא בדיוק התכופף לחבק את שיר צור. ירדתי מהאוטובוס, הסתתרתי מאחורי קוראל וחיכיתי שהיא תסיים לחבק את דרור. הרגשתי שכולם מסתכלים עלי עומדת לבד ועשיתי כאילו אני מחפשת משהו בתיק. הידיים שלי רעדו ונגמר לי מה לחפש בכאילו. פחדתי שיהיה לי את ההתקף של הבכי עם הנשימות המהירות וכשאני מנסה לעצור אותן הן רק נהיות קצרות ומהירות יותר. בסוף דרור סיים לדבר עם קוראל ושאל: מה קורה, גפן? ומשך אותי לחיבוק קצר ודוקר. אמרתי לו שיש לי פיפי ושהתאפקתי כל ההסעה, ורצתי לשירותים בלי לחבק אף בן אחר, סגרתי את הדלת של התא, התיישבתי על המכסה של האסלה וחיכיתי שם עד הצלצול.
צירפו את ניסים לכתה שלנו. המורה הציגה אותו, וביקשה שנקבל אותו יפה. כל הבנים צחקו, כי הם כבר חברים ממזמן, אפילו מלפני שעברנו לחטיבה והכרנו את חסיה המורה. ניסים חייך ולא התחצף או משהו. גל השיער הבהיר שלו כיסה עין ירוקה אחת. לרגע חשבתי שראיתי את העין השנייה מסתכלת עלי. עשיתי כאילו אני מסתכלת הצידה, והשתדלתי לא לעשות תנועות חדות עם הגוף או העיניים כדי שלא ישים לב שראיתי. לא בטוח שהוא הסתכל עלי בכלל, אבל ליתר ביטחון הזדקפתי לאט, וסידרתי את השוונצ'ים של הפוני ז"ל מתחת לסיכות.
בהפסקה ניסים לימד את הבנים תרגילים בסקייטבורד. הוא סיפר שבחו"ל לכולם יש כזה, ואפילו הבנות יודעות לגלוש. גפן, הוא צעק לכיוון הבנות, רוצה לנסות? כולם הסתכלו עלי, ונזכרתי שהג'ינס החדש כל כך הדוק שאני לא יכולה לעשות איתו כל מיני דברים כמו לכופף איתו את הברכיים או ללכת רגיל. צעקתי בחזרה שלא בא לי עכשיו, ותהיתי אם אפשר לאמן איכשהו את הפנים שלא יסמיקו. אחר כך קוראל אמרה שזה ברור שהוא מאוהב בי, אבל שהיא שמעה ממישהו, היא לא יכולה להגיד מי, שהוא "חולה" על שיר צור, שזה יותר גבוה בסולם האהבות. היא שאלה אותי מה הסולם אהבות שלי, ואמרתי לה שאני לא מגלה למרות שלא היה לי ולא ידעתי איך עושים.
עד סוף השבוע לכל הבנים היה סקייטבורד, ונקבע מפגש במושב של ניסים וקוראל. לפני המפגש קוראל ואני התארגנו אצלה בבית. היא שמה בעיניים עיפרון שחור שלקחה מאחותה, ואז מדדנו חולצות מהארון שלה ודגמנו מול המראה. אני בחרתי גופייה שחורה שקוראל אמרה שהיא ממש "סקסית" עלי, ואז עשינו חיקויים של המורה לתנ"ך.
ליד הצרכנייה הבנים התאמנו על סקייטבורד, ואנחנו הצטרפנו לבנות בספסל בגן השעשועים. דרור קרא מרחוק: מה זה ככה, לא אומרים שלום? ואחריו באו כל הבנים והחליקו לכיווננו. קוראל קמה ואני קמתי אחריה ונתתי חיבוקים קצרים לבנים שהיא סיימה איתם לפי התור. ניסים היה אחרון. הוא נתן לי חיבוק, ואז סידר את השיער שלו מאחורי האוזן ככה שיראו גם את העין השנייה. הוא שאל אם אני רוצה שהוא ילמד אותי איך גולשים. כן! יצאה לי מהפה צעקה, ואז הנמכתי את הקול ואמרתי שאני לא יודעת לעשות את כל הקפיצות האלה שאתם עושים שם. זה ממש בקטנה, הוא צחק, וליד העיניים היה לו קמט יפה, כמעט כמו של מבוגר, את בטוח תצליחי.
הבנות על הספסל ציחקקו, חוץ מקוראל שכבר התקדמה על הסקייטבורד של דרור. הוא שם יד על הגב שלה והיא נשענה עליו ונראתה שברירית, מדי פעם היא שחררה "צעקות צומי" קטנות. ידעתי שלא אוכל לצעוק ככה, כי זה יהיה שקוף שאני לא עד כדי כך חלשלושה. על הסקייטבורד של ניסים ניסיתי לחקות את תנועות הגוף שלה, ולעשות כאילו אני זקוקה לעזרה שלו כדי להתקדם. נתתי לו יד אחת, והיד שלו הייתה חזקה, חמה וקצת מיוזעת. כשאיבדתי שיווי משקל נשענתי עם שתי ידיים על הכתפיים שלו ויכולתי להריח את ריח הפה שלו. מהספסל מישהי צעקה לנו אם אנחנו צריכים חדר, וכל השאר צחקו. אני עשיתי כאילו אני לא שומעת, אבל ראיתי שניסים חייך אליהן את החיוך עם הקמט. רציתי להגיד משהו אבל זה היה גם ככה מסובך לנסות לגלוש ובו זמנית גם להראות שברירית. בסוף אמרתי לו שאולי אני אנסה קצת לבד, והוא שוב חייך ואני יצאתי לסיבוב מסביב לצרכנייה. זה באמת היה כיף וכשחזרתי בנסיעה מהירה, רציתי להשוויץ בחצי הסיבוב שהצלחתי לעשות, אבל בגן השעשועים כבר לא היה אף אחד. כולם היו ברחבת הכדורסל המוארת וישבו שם במעגל. ראיתי שניסים יושב ליד שיר צור, ושהיא הניחה עליו את הראש ועצמה עיניים בהתפנקות. מסכנה, חשבתי, זה בטח מעייף להיות זונה. קוראל אמרה: בואו נשחק אמת או חובה! שיר צור אמרה שאין לה כוח, וקוראל אמרה לה, אל תדאגי, אם את מפחדת, את תמיד יכולה לבחור אמת ולא חובה.
קוראל הניחה בקבוק קולה ריק באמצע המעגל, ואמרה, אם אני מסובבת אז אני שואלת. כשהיא התכופפה, ראו לה פס גוזיה סגול, ותהיתי אם זה בכוונה. הבקבוק נעצר כשהפייה שלו מצביעה בדיוק על הרווח שביני לבין המקום הריק שלה. קוראל אמרה: גפן! והדגישה את המילים כמו בהצגה: גפן, אמת או חובה? נלחצתי, למרות שלא הייתה לי התלבטות, אני מעדיפה לעשות הכל רק שלא ישאלו אותי את מי אני אוהבת: "חובה!" קוראל רמזה בעיניה: "חובה עלייך... ללכת לשבע דקות בגן עדן עם... ניסים!" כמעט צעקתי "יש!" אבל הצלחתי להתאפק ורק הרמתי את הגבות בהפתעה.
הלכנו לביתן העץ הקטן שמתחת למגלשה. ניסים לחש לי: בואי נעשה קולות של נשיקות, ועשה קולות של דג עם השפתיים. אני הצטרפתי אליו וצחקנו עד שהתעייפנו. לפי הסטופר שלו היו עוד חמש דקות שלמות. סידרתי את הגופייה, והתאמצתי לחשוב על משהו להגיד. שאלתי אותו אם הוא רוצה לראות את החיקוי שלי למורה לתנ"ך. עשיתי. הוא לא צחק. אמרתי שהוא צריך לראות את קוראל עושה את זה, כי זה בול. הוא הנהן. עדיין נשארו עוד שלוש דקות. הוא שיחק עם האצבע בחול, השיער שלו נשפך והסתיר את רוב הפנים שלו. רציתי שיסתכל עלי, שיגיד משהו. ניסים, אמרתי, יצא לך להתנשק פעם באמת? הוא הרים את העיניים הירוקות שלו. גם בחושך מתחת למגלשה יכולתי לראות שיש בהן מלא גוונים.
כן, הייתה לי חברה בבוסטון.
אה.
ולך יצא? הוא שאל.
כן, אמרתי, בקיץ, שיחקנו אמת או חובה ויצא לי חובה להתנשק עם דרור עשר שניות על השפתיים.
ואיך זה היה? הוא נראה משועשע, שרשרת כסופה בצבצה מתחת לצווארון החולצה שלו. נהנית מזה?
ניסיתי לשחזר את התחושה. זה היה רטוב, מלא רוק וקצת.. מגעיל. וכשניתקנו את השפתיים נמתח כזה חוט של רוק, אמרתי והתחרטתי מיד.
ניסים הסתכל עלי מוזר ואמר, אה, אז את לא אוהבת להתנשק?
לא, התגוננתי, זה היה רק בגלל שזה היה עם יותר מדי רוק, נראה לי שזה בגלל שלדרור יש ריבועים.. אז זה יותר.. רירי. אני דווקא כן אוהבת, נראה לי.
אבל אמרת שזאת הייתה הפעם היחידה, אז איך את יכולה לדעת? הוא התפרץ.
אני.. חושבת שזה יכול להיות מעניין. לא האמנתי כמה שטויות הפה שלי מוציא.
ניסים חייך את החיוך שלו, שפתאום נראה לי קצת מרושע, ואמר, סתם, סתם, אני צוחק.
אהה, חייכתי בקושי אבל לא הבנתי מה מצחיק.
הפנים שלו נהיו רציניות פתאום. גפן, הוא אמר.
מה? שאלתי בתקווה.
נגמר הזמן, הוא ענה.
ולמרות שראיתי שהיו עוד שש שניות, שאלתי, אז נחזור?
כשחזרנו למעגל שיר צור שאלה נו, איך היה? וניסים אמר שלפי החוקים אסור לגלות, והתיישב בחזרה לידה. ביקשתי מקוראל שתעשה לי מקום, והיא אמרה שיש מקום בין דרור לשיר צור. לא האמנתי שהיא שולחת אותי לשבת ליד שיר צור, היא הרי יודעת שאנחנו לא חברות. אבל אני ישבתי כאן, ניסיתי להתעקש. אין מקומות קבועים, קוראל אמרה, אנחנו לא בגן.