תקציר: איך עיניים שעוד לא ראו כלום בעולם, מביטות בעיניים שראו יותר מדיי?על הניסיונות של ילדה להתקרב לסבתא שלה ניצולת השואה, בעולם בו יש להן רק אחת את השניה.
ביום שגיליתי שסבתא שלי יכולה להזיז את השיניים, צחקת בחוסר שליטה, התגלגלתי על הספה וריח זקנה נדבק לי בעור, הייתי בת 5 וקצת, ובטוחה, סבתא שלי מכשפה.
פעם אחת, תוך שביקשתי ממנה באובססיביות "סבתא עוד פעם", היא שלפה את השיניים, והטביעה אותן בכוס המים שהייתה על הנישה של הטלוויזיה. לא שיחקנו שוב את המשחק הקטן שלנו, וכישורי הכישוף של סבתא נגמרו בערך שם.
היא הייתה כל כך זקנה, שהייתי מתאמנת ליום שבו תמות והיא תראה את כולנו מלמעלה, ואז תמיד אוכל לשאול אותה כל שאלה מביכה, כי אז היא בטח כבר תראה אותי גונבת ברביות מהתיק של חברות שלי מהגן, ובאמת כבר לא יהיה לי מה להסתיר.
כשהעיניים שלה היו נעצמות פתאום והנחירות שלה היו מתנגנות, הייתי יושבת מולה ומדברת אליה כאילו היא כבר מתה- איפה אבא, לאן אבא הלך, גם את מתגעגעת אליו כמוני?
הייתי סופרת את כל הכתמים שהיו לה על הידיים ולא מפספסת אפילו כתם אחד, ואז בקצה האצבע עוברת על הקווים העמוקים בצווארה שנשפך מטה. לפעמים הייתי כל כך מותשת וחוששת שאעיר אותה, שהייתי נדחקת לתוך הרווח בין הקיר הקפוא לבינה, ונרדמת.
היינו עושות הרבה דברים סבתא ואני, פעם כשתלתה כביסה במרפסת התחננתי שתראה לי ציצים של סבתות, והיא פשוט הרימה את החולצה, והפילה את שדיה כמו שני שקים, התלבשה חזרה, והמשיכה לתלות את הכביסה בשקט.
לפעמים הייתי מסרקת את 10 השערות שנותרו בראשה, תוקעת בהן סיכות של פיות, מותחת את הקמטים שלה בפודרה, ושפתון אדום. יום אחד העזתי לשאול אותה על אבא שלי, והיא שתקה, רציתי שתתגייס איתי למלחמה שהתחוללה שבראש שלי נגדו, אבל היא כבר עברה מלחמה, וגם שם איבדה את השיניים שלה, אז ויתרתי.
ביום ההולדת שלי, יצאנו למרכז מסחרי, שסבתא תקנה לי מתנה פעם ראשונה בחיי.
הגענו לחנות צעצועים, הרצפה הבריקה והיה ריח גומי חריף, וקילומטרים של בובות ברבי שהיו מסודרות בקופסאות שלהן כמו חיילים. הגיבנת שלה בלטה בשמלה האפורה, הרצתי אותה אחריי במבוכי החנות.
"את זו אני רוצה", הצבעתי, זו הייתה בובה של פו הדב, והיא הייתה הבובה הכי ענקית בחנות. סבתא החווירה, והחלה לספור את השטרות שהיו בארנקה. "תחכי פה ליד המוכר". היא רצה בצליעה החוצה, חשבתי שהיא כבר ברחה לתמיד. כשחזרה, הבובה נדחסה לשקית.
כל הדרך חזרה הביתה, חיבקתי את פה הדוב בגאווה, הוא היה כל כך גדול עד שהסתיר את פניי ולא ראיתי את הרגליים שלי.
אך הגאווה שלי התחלפה בדמעות, כי לא באמת כזה אהבתי את פו הדב, וכי ידעתי, זו המתנה האחרונה שאקבל מסבתא.