יצירות

לילך רוקר| סגורות

הפעם זאת הייתה מהומה רצינית. לעיתים, מתוך השקט, פורצות מהומות רגעיות לפני השינה, אבל הפעם הדלת הראשית הייתה נעולה. כמו אסירות כלואות ראיתי קבוצת בנות צובאות עליה ומחכות שתיפתח כדי שיוכלו לצאת.

"זוזו מהדלת!" קולה של אם הבית עלה מהעבר השני, "אתן לא יוצאות לעשן, אתן בבידוד מניעתי, כמה פעמים אני אגיד לכן את זה?"

"כוס אמא 'שְלך, יא שרמוטה, מי שואל אותך בכלל?" הדהדו במסדרון הצרחות, "אני יוצאת לעשן ואת לא תגידי לי בכלל מה לעשות! נראה לך שאתם תסגרו אותי כאן יום שלם בלי סיגריה?!"

"את, אם תמשיכי לדבר ככה, אני אראה לך מה זה, ילדה חצופה!"

"אני 'פוצץ אותך, יא זונה! אני יגמור אותך במכות!"

בשקט הזדחלתי מאחורי גבן של הבנות, נעלתי את דלת הסלון מאחוריי, אספתי את הנשימה וניסיתי להבין לאן נקלעתי. בפתח חדר האמבטיה נראו עוד כחמש בנות מתארגנות לקראת שינה. פניתי אל אחת מהן וניסיתי לברר מה מתרחש. "אֵלָה, מה נסגר? למה הגר צועקת ככה?"

אלה משכה בכתפיה באדישות. דלתות החדרים נפתחו ונסגרו בטריקות. עוד צרחות נשמעו: "את תראי מה זה, מחר המנהל יטפל בך עם ההתנהגות הזאת שלך". התיישבתי על הספה וחיכיתי לגורלי המר. כעת אם הבית עזבה והתחילה משמרת הלילה שלי. נותרתי לבדי בתוך הדירה הנעולה עם עשר בנות-עשרה זועמות ומבודדות שלא רוצות ללכת לישון והתחננתי בליבי שהלילה הזה יעבור בשלום.

האווירה הייתה רווית מתח, כמו בלון דחוס שמחכה להתפוצץ. עד שלבסוף, קצת אחרי חצות, השתרר שקט. התפללתי שזה ימשך ככה עד הבוקר. כל דקה שחלפה הרגישה כמו נצח. דקות ארוכות ומורטות עצבים. שיחקתי קאנדי קראש בטלפון כשלפתע שמעתי רעש בוקע מאחד החדרים. תהיתי האם לגשת לראות מה קורה או להניח לזה. האם בכניסתי אני עלולה להוסיף שמן למדורה או שמוטב לתת למה שהוצת שיידעך מעצמו? הקשבתי עוד כמה רגעים עד שנשמעו צעקות רמות.

"הגר, מה את עושה פה?" היא וחברותיה שיחקו מונופול, "את צריכה ללכת לישון עכשיו, אולי תחזרי לחדר שלך בבקשה?"

הגר צרחה עליי. "תעופי לי מהעיניים מיד אחרת את תצטערי על זה."

"הגר, אני פה לידך, אין צורך לצרוח. אבל איומים אני לא מקבלת", אמרתי בכעס. הגר לא היססה לרגע והחלה להשתעל לכיווני שיעול מאולץ. יצאתי מהחדר וחשתי מבוישת. ניסיתי לאסוף את עצמי, להגיד לעצמי שזו רק המחלה ולא האישיות. זה לא אישי כלפיי. אבל פחד אחז בי לפתע. נזכרתי שהתנהגותה יכולה להסלים לאלימות פיזית בלתי נשלטת ואני נעולה בתוך הדירה הזאת. ניסיתי להתקשר למנהל התורן.

"כן, מה קרה?" ענה המנהל. תיארתי באוזניו מה התרחש ולפני שסיימתי הגר יצאה מהחדר והחלה שוב להשתעל לכיווני שיעול מאולץ. המנהל ניסה לדובב אותה דרך הדיבורית, אך דבר לא עזר והשיחה הסתיימה. בינתיים צצו עוד בנות מחדריהן כדי לראות את המתרחש ונאספו סביבנו.

לפתע הגר השתתקה, פניה וגופה קפאו. ניכר כי מחשבה לא סדורה עוברת בראשה אך לא ידעתי לקרוא מהי. לאחר מספר שניות הסתובבה ונעלמה בחדרה. שלחתי את שאר הבנות למיטתן. קיוויתי שבכך האירוע הסתיים, הדברים נפתרו, אולי משהו מדברי המנהל התורן השפיע עליה. אבל אז הגר חזרה לסלון בוערת כולה מכעס ואדרנלין וניסתה לפתוח באלימות את הדלת.

היא צרחה. 'פְתחי לי ת'דלת! אני רוצה לצאת לעשן!"

ניסיתי לשמור על איפוק. "את לא יוצאת לעשן, את יודעת שבלילה לא יוצאים מכאן, אלה החוקים. לא מעשנים, לא יוצאים, הולכים לישון."

"תגידי, את סתומה?! את לא קולטת שאני קמתי בצהרים, נתנו לי בקושי לעשן סיגריה פעם בשעה ואני כלואה פה כל היום! מה הקטע שְלך? תני לי לצאת לעשן או שאני מפוצצת את הדלת, בספר תורה".

היא הפחידה אותי. "אני מבינה אותך, אבל אסור לך לצאת החוצה, את בבידוד, כבר הסבירו לך את זה", אמרתי, "חוץ מזה שעכשיו לילה ואת מכירה את הכללים. אני לא מוציאה אותך החוצה".

הגר התקרבה אליי ושוב השתעלה לכיווני שיעול מאולץ. בינתיים כולן התעוררו, כל העשר, והתגודדו בסלון ובמטבח לצפות בדרמה המתחוללת.

"תגידי, מה את מפגרת? מה את סתומה?", התערבה פתאום שיר, "את לא מְבינה מה שמדברים אליך? פְתחי ת'דלת!" גם היא צרחה.

"תחזרו שתיכן לחדרים שלכן," קולי בגד בי ורעד, "ואני לא רוצה לשמוע או לראות אתכן שוב. לכו לישון מיד!"

שיר ניגשה באטרף למטבח, שלפה סכין חדה מהמגירה, אחזה בה בידה ופלסה דרך בין כל הבנות שהתגודדו במטבח.

"מה את עושה? עזבי את הסכין!" צעקתי לעברה. נבהלתי. לא ידעתי מה לעשות באותו רגע, האם היא תדקור אותי בשביל סיגריה? האם אני יכולה בכלל לגעת בה עם הקורונה שמשתוללת באוויר? זה שווה את זה בכלל? הרי המוסד לא ייקח אחריות על המוות שלי אם יקרה לי משהו. אבל הבנות, ומה היא רוצה לעשות עם הסכין?

שיר התקרבה לחור המנעול והחלה לנסות לפרוץ את הדלת. הגר ניסתה לנצל את ההזדמנות ולפוצץ אותי במכות. ראיתי אותה מתקרבת אליי בזעם, בחורה גדולה, גבוהה, מרימה יד כדי להרביץ.

"אסור לך לגעת בי, יש קורונה!" קראתי לעברה, היא נרתעה והתרחקה ממני. שיר המשיכה לנסות לפרוץ את הדלת, בעטה בה, דחפה, ניסתה שוב ושוב לפתוח את המנעול עם הסכין, אך לשווא.

"אלה! ספיר! כולן, לכו לחדרים שלכן מיד! אני לא רוצה לראות אתכן פה!" גירשתי את הבנות לחדריהן. התקשרתי שוב למנהל התורן. "כן? מה קרה עכשיו?" הוא התרגז שהערתי אותו מהשינה. "הבנות מנסות לפרוץ את הדלת כדי לצאת לעשן ו..."

כוס אמק, חשבתי לעצמי אחרי שנסגרה השיחה. שתתפוצץ כל הפנימייה המזדיינת הזאת. חשבתי על הזוועה שהמסכנות האלה עוברות כאן, משתוללות מעצבים בשביל סיגריה אומללה, על הקורונה, ועל הסגר הזה שנכפה על כולנו. ובתוך כך באתי והזזתי את הבנות מהדלת, דחפתי ופתחתי אותה לרווחה.

הבנות נפלטו ממנה כמו קיא. האושר הציף אותן. אופוריית הניצחון שנסוכה להן על הפנים כשעמדו בדשא בין כל הבניינים וקיללו אל השמיים, הייתה מהפנטת. הן קיללו אותי, הן קיללו את המנהלים, את הפנימייה, הן נראו כאילו בלעו את העולם, כאילו נפלטו מגיהינום, הגשימו משאלה.

מחלונות הבניינים מסביב הציצו ילדים נדהמים, אנשים קראו לעברן. אבל הבנות רק קיללו ושרו בחזרה. הן עישנו סיגריה אחרי סיגריה, קפצו על המדשאה כמו ילדות קטנות שמשחקות בממטרות. במהלך אותו לילה הגיעו כל המנהלים, הרכזים והמדריכים. אפילו המנהל הראשי של המוסד הגיע במיוחד. אף מנהל לא הצליח להשבית את שמחתן. הן לא הקשיבו לאף אחד והיו מוכנות לשאת כל עונש רק שלא יוכרחו להיכנס פנימה שוב.