קארין כץ | האישה של הסיפורים
תקציר: מסעו של תינוק שעוד לא נולד בעולמה של אמו שאיננה מכירה אותו, אבל יודעת שהוא קיים או לפחות, כך היא מספרת לעצמה. זה, ואהבה שנשברה..
אני התינוק של האישה של הסיפורים. חיים פועמים בתוכי למרות שאני עדיין לא חי, אבל אני קיים, כי אני כותב. אני כותב את סיפור חייה של האישה של הסיפורים. היא לא יודעת, ומעניין מה הייתה חושבת עליי אם הייתה מכירה אותי בתור סתם איש מבוגר, מבלי לדעת שהייתי פעם התינוק שלה.
אבל אני עוד לא מבוגר, וגם אפילו עוד לא התינוק שלה . אני משהו בין אוויר לערפל לא ברור שנמסך על חייה כרגע.
וכואב לה, כואב לה בבטן כבר הרבה מאד זמן, היכן שיהיה המקום שלי כשאני אוכל להגיע לשם.
אני מכיר אותה, מכיר טוב. מאז שהייתה ילדה אהבה את הפרחים הוורודים-צהובים שגדלים על שיח ועושים ריח באצבעות. אבא שלה נהג לקטוף עלים כדי לתת לה להריח. היו לה סנדלים לבנים ואדומים, והיא אהבה ללכת לגן המשחקים. כפו הגדולה של אביה שמרה עליה ועטפה את ידה את הקטנה, וכאשר עלתה על המגלשה הענקית, וטיפסה שם בסולמות הגבוהים, היא ידעה שעיניו החומות שומרות עליה. היא ידעה שאם תמעד לא תיפול, כי כף יד גדולה, ענקית תחזיק אותה חזק. אני התבוננתי אז בכל זה. הייתי בכל. בשמש, באוויר, בשמיים הכחולים, מעל לסולם המגלשה, בתוך עיניו של אביה.
כשהלכה עם אחותה הקטנה לים, על מזרון מתנפח בין הגלים, הייתי שם במים, נשבתי ברוח ושמחתי כשאמא שלי צחקה מהגל הגדול ונתנה לו את הגב כמו שאבא שלה לימד אותה.
היא הייתה האישה של הסיפורים מהרגע שנולדה. תמיד אהבה לשמוע סיפורים ולספר אותם לאחותה הקטנה בטנדר מאחור, כשחזרו מן הים.
אחר כך בארוחת הצהריים היא רצה למכשיר הסטריאו, קלטת עם סיפורים בידה, ושמעה על יוסף וכתונת הפסים בין ביס לביס של השניצל.
כמה אני אוהב את אמא שלי, גם כשהיא ילדה קטנה שלא מבינה איפה מיץ פטל וממה הוא מתבייש.
אני חושב שגם היום היא עדיין לא מבינה איפה מיץ פטל.
כשהיא גדלה היא הכירה אהבות. אך אף אחד מהם אינו אבי.
כואב, כואב לה בבטן, היא השאירה לי שם מקום מסודר במשך כל כך הרבה שנים והחלל הריק הזה התמלא בריק לוחץ. אני ממש רוצה להגיע ולהרגיש שחם שם, אבל לה, לאמא שלי, עדיין קר, אז אני לא יכול לבוא. עדיין לא.
היא מנסה למצוא את אבא שלי. האמת היא, שאני בעצמי שכחתי מי הוא בדיוק. אתם מבינים, גם אני מחכה לו הרבה זמן אבל לאבות יש נטייה להגיע רק כשאנחנו התינוקות באמת שם. הם לא כמו האימהות שמהרגע שהן נולדות הן משאירות לנו מקום קטן בלב ובבטן כדי שיום אחד ניכנס.
יש איש אחד, היא הייתה בטוחה שהוא אבא שלי. אני מביט כבר תקופה ארוכה מרחוק. אני זה שצוחק איתה, בוכה איתה, עוטף אותה בלילה בחיבוק בלתי מורגש כדי שתישן קצת ולא תבכה אותו כל כך, כי זה קורע לה את הבטן והבטן זה המקום שלי.
היא אוהבת אותו, אז היא כתבה עליו סיפור בתוך הראש שלה. אני ראיתי כל פרק שרץ לה בראש ורציתי לצרוח. רציתי לצעוק לה שדי, שתוותר, שהאיש הזה הוא לא אבא שלי, שהבטן שלה נקרעת, שהיא מבזבזת דמעות של שמחה על עצב גדול.
אני ראיתי אותו שם כבר מהרגע הראשון, איך שהוא ארב לה, לאמא שלי.
זה היה לפני 15 שנים.
היא הייתה נערה חולמנית שרצתה לכתוב סיפור, שיער כהה, ניצנים ראשונים של נשיות.
היא אהבה לשיר ושרה בכל הזדמנות את כל הרגשות שלה החוצה. היא עוד לא ידעה כמה שהיא יפה באמת. הוא חיכה להזדמנות הראשונה. והוא התמיד האיש הזה, שלא רוצה להיות אבא שלי.
הוא התמיד.
הידיים שלו גרמו לה לתחושה לא מוכרת בגוף וכשהוא היה בסביבה זה ריגש אותה אבל היא לא הבינה למה.
ואני כאן מבחוץ, בין הכול להכול ראיתי הכול. היא לא יודעת, אבל ראיתי איך היא החליטה להסיר את הקליפות ולבוא אליו. ראיתי איך היא התרגשה בנשיקות הראשונות שלהם.
ראיתי איך היא מסלקת את הנוכחות שלו מעליה כי משהו כבר בהתחלה הרגיש לה לא מתאים, וראיתי איך זרם חשמל עבר בכל זאת בין שניהם ולא נתן להם להירגע כשהם נמצאו באותו החדר.
ראיתי איך הוא אכזב אותה פעם אחר פעם.
ראיתי איך כעבור שנים, באמצע העבודה היא מסתכלת על הצג, מחכה לצליל שלו.
הייתי שם כשמקצה העולם הוא כתב לה "הפעם יהיה בסדר מאמי, אני מבטיח, רק תחזרי" כאשר היא נסעה לטייל רחוק ממנו.
בכל פעם קיוויתי מחדש, כי חשבתי שהוא אבא שלי וגם הוא מחפש אותי ופשוט בגלל שהוא גבר, הוא עוד לא מבין.
כעסתי כשראיתי איך הוא לא מעריך את אמא שלי, הרי יש בה כל כך הרבה יופי וכוח פראי, כמו של נמרה.
היא הגנה עליו ושמרה עליו ועל האהבה שלה אליו כמו שאני חולם כל כך הרבה שנים שהיא תעשה איתי, ורק בגללו אני עוד לא הגעתי.
ראיתי איך היא התפרקה למיליוני חלקים, שברים שקופים עשויים מדמעות, ביום שהוא עזב אותה. אני זוכר אותה שוכבת במיטה ואומרת שעכשיו היא כבר לא תהיה אמא, כי זה או איתו או כלום.
רציתי לצעוק שהיא כבר אמא, ואיך היא לא רואה אותי? אבל הקול שלי עוד לא יוצא בזמנים אלו.
מאז היא הולכת בעולם של חושך ומחפשת אותו, את אבא שלי. אני חושב שמזל שהיא עושה את זה כי לי למשל אין שום מושג מאיפה להתחיל.
שנים שהיא הולכת מאחד לשני, בודקת, מדברת, מהפנטת, מפלרטטת, נופלת... ולא מוצאת אותו. היא מוצאת רק אבות של ילדים אחרים והיא יודעת שהם לא בשבילי.
לא מזמן אמא שלי עשתה מעשה אמיץ והחליטה לכתוב סיום לסיפור הישן שלה.
היא נסעה עד אליו לארץ קרה ואחרת כי היא רצתה להרגיש את הידיים שלו, שיגנו עליה, שיבראו אותי מתוך חיבוק, שישמרו עליי.
אני לא יודע אם אני כל כך סומך על האיש הזה, אבל אמא שלי יודעת לברוא סיפורים. כך היא בראה אותו, כך היא תברא אותי.
והיא נסעה, לבד, בלי מקום במזוודה ועם מקום פנוי בבטן. היא נחתה ממטוס והיה לה קר נורא ולא היה מי שיחבק אותה. בשדה התעופה אנשים חיכו לאימהות אחרות. אף אחד לא חיכה לה וזה עשה לה עצוב, אבל היא חזקה אמא שלי, והיא לא נשברה. הרי היא כבר הגיעה עד כאן. כל כך רציתי לשלוח לה חיבוק עדין מרחוק בידיים הקטנות שלי, אבל הן עדיין לא נמצאות בשימוש, אז רק הבטתי.
היא נראתה נחושה ועצובה, סיפור מקומט של 15 שנים שעדיין לא הגיע לכדי סיום, עמד תלוי בינה לבין האוויר הקר של אירופה. אני כואב לראות אותה עצובה. אני רוצה לצעוק לה שאני כאן ואני קיים ולעולם לא אעזוב אותה, אני פה מחפש ביחד איתה את אבא, אבל אף אחד בעולם של למטה לא שומע אותי. לרוב, אפילו לא היא, להוציא רגעים קטנים בהם היא מניחה יד על המקום הריק שבבטן שלה ומדברת אליי למרות שאני לא באמת קיים.
היא הגיעה למלון לבד כי האיש שהיא חשבה שהוא אבא שלי בכלל לא דאג לנו. למרות זאת היא עדיין אהבה אותו כי ככה היא, האישה של הסיפורים, מאמינה בסופים טובים וסולחת.
היא רצתה שהוא ישלח לה הודעה, ישאל אם הגיעה, אבל זה לא קרה אז היא פשוט נשמה עמוק, אכלה את הסנדוויץ' האחראי שהכינה לעצמה עוד בבית, ושקעה בשינה עמוקה במיטה לא מוכרת, במלון זר בארץ קרה ואחרת.
בבוקר היא דיברה איתו, עם האיש שרצתה שיהיה אבא שלי. הוא הגיע לפגוש אותה ולקח ממנה את המזוודה וכשהיא הביטה בידיים שלו נושאות את המזוודה שלה משהו בה קם לתחייה. היא התגעגעה לידיים שאכפת להן ממנה. הוא הכניס אותה לבית שלו ואמר לה "ברוכה הבאה", אבל היא הרגישה זרות כי האיש הזה כל הזמן פוגע בה ובכלל לא רואה שהבית היחיד שהיא רוצה זה בין הידיים שלו בארץ הרבה יותר חמה. היא ידעה שעכשיו היא צריכה להיות חזקה כי היא חייבת להמשיך לכתוב את הסיפור שלנו. היא רצתה שהאיש הזה ייזכר בי אז היא השתדלה להיות יותר יפה מהרגיל. היא החליקה את השיער ולבשה בגדים צמודים והזליפה על עצמה בושם שהיא יודעת שהוא אוהב. היא מכירה אותו הרבה יותר טוב משהיא מכירה אותי. היא מכירה אותו כמעט כמו שאני מכיר אותה, כל החיים.
הוא אמר לה שעכשיו אפשר ללכת לטייל בחוץ, אז הם יצאו. לפני כן היא הדליקה נרות שבת והתפללה לאלוהים שיעזור לה לגרום לו לראות אותה כדי שיום אחד אני אוכל להגיע. היו לה דמעות בעיניים אז היא בלעה אותן לבפנים.
כשטיילו בחוץ, הידיים שלה היו בתוך הכיסים במעיל הגדול כי היא ידעה שאם תוציא אותן היא לא תוכל לעמוד בזה שהידיים שלו לא יחזיקו אותה והיא פשוט תיפול, ואסור לה ליפול, לא עכשיו, היא צריכה לשמור עליה כדי לשמור עליי.
הוא התנהג בנימוס מאד פוליטי, האיש ההוא, ואמא שלי לא הצליחה להבין מה הוא חושב. הוא ניסה להציע לה לשתות ולאכול ולהצטלם ולחייך יותר אבל היה לה עצב ענק בתוך הבטן כי היא הרגישה שהוא לא דואג לנו באמת, אז היא לא רצתה יין חם. האמת היא, שמרוב שהיא התרגלה לדאוג לעצמה מאז שהוא עזב אותה היא בכלל לא ידעה איך לשתות לידו או לחייך. הרי לשתות ולחייך זה כל כך יומיומי ורגיל, והיא התרגשה ונפגעה והשתגעה מבפנים ושום דבר לא היה יומיומי ורגיל בה ובאיש הזה עכשיו בתוך הדוכנים בשוק בעיר הזאת באירופה.
בדרך חזרה לבית שלו הם עברו ליד חנות של שמלות כלה. היא שאלה אותו בחצי צחוק אם היה מסכים להתחתן איתה אם הייתה לובשת שמלה כזאת מכוערת. ככה היא דיברה אליו באומץ ראשון שם. אמיצה אמא שלי. הוא אמר לה שלא והתחיל לדבר על איך הוא יתכנן את החתונה שלו עם אישה אחרת שהיא אמא של מישהו אחר שאנחנו בכלל לא מכירים.
אז אמא שלי ענתה שבכלל לא מעניינות אותה חתונות . האמת הייתה שהיא רצתה לצרוח .
הוא בכלל לא ראה כמה הוא פוגע באמא שלי וכמה היא מתאמצת לכתוב סוף חדש לסיפור.
כשהם חזרו הביתה היא החליטה שהיא נותנת לו לגעת בה. היא חשבה שככה, דרך המגע, החומה של העיר הקרה הזאת תתנפץ והבית ישטף בחום של הגוף שלה וישטוף גם אותו.
הוא נגע בה, אבל אמר שהוא חושב על מישהי אחרת.
והיא, היא הרי כל כך רגישה ואמיצה, שהיא לא יכלה לתת לזה להיספג במחשבות שלה ובגוף שלה.
היא נישקה אותו, היא ליטפה אותו, היא נגעה בכל סנטימטר בגוף שלו. היא רצתה שהוא ירגיש איך כשהיא מעבירה את הלשון שלה על הלשון שלו היא נושמת בריאה לתוכו, היא נושפת אותי לתוכו, והוא יזכר.
אבל הוא לא נזכר.
הימים הבאים שם בעיר ההיא עברו עליה בדמעות. אני ראיתי איך היא הולכת לבד ובוכה ברחובות שהיא לא מכירה והוא לא הולך לחפש אותה.
בכל פעם שהיא סגרה אחריה את דלת הבית הוא הרגיש הקלה במקום געגוע. אני לא בדיוק יודע מה הוא עשה כשהיא יצאה מהבית כי לא הסתכלתי עליו. מישהו היה צריך להשגיח עליה.
בלילות כאב לה כל הגוף כי הוא לא נגע בה.
הוא היה איתה באותו החלל אחרי שנים שלא, והיה ביניהם קור מקפיא עצמות. היא סבלה, אמא שלי. היא לא ידעה מה לעשות כדי שהוא יסתכל עליה שוב קצת אחרת. המבט שלו היה נתון ימים למסכים. המסך של המחשב, של הטלפון, של הלב שלו.
ובכל המסכים האלו אמא שלי לא הייתה. אולי הייתה שם האישה ההיא, שאיתה הוא כן רצה להתחבר. אני לא באמת יודע, אני רק יודע שכאב לי שאני לא מצליח להתקדם בתור של אלו שצריכים להיוולד.
בסוף הגיע הסוף. האיש הזה אמר לה שהוא לא רוצה להיות אבא שלי, לקח את המזוודה שלה בידיים שלו, ולא נתן לידיים שלו לחבק אותה באמת כדי שלא תישבר.
היא ביקשה ממנו, לפני שהלכה. אמרה לו שהיא עוד שנייה מתפרקת, אבל הידיים שפעם שמרו עליה הקיפו אותה עכשיו ברישול, מבלי להחזיק, מבלי להגן. רק היא הצליחה לשמור שלא למעוד ואם לא היא היינו שנינו עכשיו מתים.
הוא פתח לה דלת של מונית צהובה ואמר לה "בלי דרמות" והלך. הרעש של טריקת הדלת היה מחריש אוזניים למי שבאמת הקשיב. אחריו היא בכתה, כי ככה עושים בסיפורים כשדלת של אהבה נטרקת בתוך מונית צהובה.
נסענו לשדה התעופה לבדנו.
ועדיין אין לי אבא.
אני יודע שיום אחד כשיהיה לי קול אני אזכיר לה את הסיפור הזה והיא תגיד שהכול היה שווה כדי לשמוע את הקול שלי פה, בעולם של למטה, בסוף של הסיפור.
אני חושב שזה לא נכון.
הייתי רוצה שלא יכאב לה בבטן עד שאגיע.
אני רואה אותה שוכבת במיטה עכשיו, שוכבת וכותבת עליי במסך לבן קטן של טלפון. עליי ועל ההוא שלא רצה להיות אבא שלי.
המנורה הקטנה לצד המיטה שלה מאירה באור דל את החדר, והודעות קטנות קופצות על המסך.
אני נמצא בכל. אני התינוק של האישה של הסיפורים. אני רוצה להגיד לה שיש סוף טוב לסיפור הזה ושהיא פשוט עוד לא כתבה אותו אבל זה לא מה שהיא צריכה. אני שולח לה חוטים דקים של רוגע ומתבונן באיש ההוא, שלעולם לא ידע איזה תינוק הוא הפסיד.