יצירות

סיפורו של אמיר המושבניק העושה מעשה ציוני בין ענפי השקדייה יחד עם עידית לזכר סבו שנפטר. 

קרן אור רכה שוברת את חוקי הפיזיקה ונעה במעוגל בין ענפי השקד. בדרכה חוצה את עשן הסיגריה של עידית ופוגשת בנו בליטוף של אחר צהריים אביבי.

עידית תמיד מעשנת אחרי שהיא גומרת. זה הסימן עבורי להצלחה נקודתית. כמו העשן הלבן שמבשר על אפיפיור חדש. פתיתים נושרים מן העץ על השיער ועל הפנים המנומשים שלה. עורה כמו רצפת מקדש יווני לכבודו של אל שכוח, לוח שיש משובץ בלובן השקד, בזהוב הנמשים ובכתמי בוץ. דוממת כפסל לזכרו של המאבק – בין היופי והזמן, בין הקדושה והאדם.

אנחנו שוכבים במטע השקדים של סבא שלי במושב. זאת העונה שהוא הכי אהב, סוף החורף, כשהאור רך והאוויר טהור. רוב הפריחה עדיין על הענפים. זו שנשרה מכסה את פני האדמה הבוצית כשמיכת טלאים לבנבנה. עידית שוכבת לצדי עטופה בסדין הישן של ביטון, הכלב של סבא – זה הדבר היחידי שהיה בטנדר לפני שיצאנו לסיבוב – גם ביטון שלו כבר איננו.

סבא מת כבר למעלה משלוש שנים אבל אני בטוח שהוא היה מתגאה במה שאני עושה לו בין השקדים. כל שנה באביב אני נמלא בנוסטלגיה אליו. לא געגוע, אפילו לא עצב, רק מין תחושת מלאות חמצמצה בבטן. אהבה, ריק ומחנק לפופים וניזונים אלו מאלו.

התחושה הזו מעירה בי את שני הסיפורים הקבועים שלו: "האחד על ציונות והשני על החיים" כמו שאהב לומר. הוא היה מספר לי אותם תמיד באותה הנקודה. כשנסענו בטנדר הישן לעבר המטעים. היה מספר כאילו לעצמו. בכל פעם כמספר בפעם הראשונה.
עכשיו אני מספר אותם לעידית. לא ברור לי למה. אינני חש קרוב אליה:

'כשההורים שלו החליטו לעלות לארץ, הוא סיפר שאותו לילה צבע העיניים שלו התחלף. "מכחול-בהיר-אוקיינוס לכחול-כהה-ים-תיכון". היה פונה אלי מההגה ומחווה על עיניו בגאווה, ככה בין לילה - "דרך העיניים, תסתכל אמירוש. ככה הפכתי להיות ציוני!" '

עידית מחייכת בחולמנות. מסלסלת צורות מעושנות משאריות הסיגריה. "זה סיפור יפה," היא לוחשת בחום ומלטפת אותי בעורף, "תמשיך."

בשלב הזה היו עיני הכחול-ים-תיכון שלו דומעות. לעיתים רחוקות הרשה לעצמו לדמוע. אפילו בהלוויה של אימא הוא לא בכה. "מה שיפה וכואב בפריחת השקדייה," היה אומר אז, "זה שהשיא שלה תמיד מאחוריה. היא נמשכת לכל היותר שבועיים ואז כל הפריחה הלבנה היפה הזו, שמקרבת אותנו לאמת כלשהי על הטבע... על החיים... פשוט קמלה ונושרת. סתם כך. נמהלת בבוץ ונרמסת עד שנעלמת כמו לא הייתה מתחת לגלגלים של הטנדר שלי." היה חותם בנימה של עלבון, בכעס עצור ומרוחק.

"זהו בעצם. הוא היה מסנן 'קמילה מפוארת' ולא ממשיך לשום סיפור אמתי," אמרתי לעידית, "מוחה מהעיניים את השתיים-שלוש דמעות שלו, עוצר את הטנדר. משחרר את ביטון שעמד מאחורה, ושניהם היו הולכים להשתין יחד מתחת לשקדייה."

בדל הסיגריה עדיין בפיה. הוא כבוי. היא כבויה. ולוחשת "טוב, די עם הסיפורים האלו. אתה כל הזמן מפזר אבקת קסמים ואני רוצה תשובה. אל תתחמק ממני עוד פעם. זכותי לדעת."

שוב אותו נושא מתיש. הדרישה שלה המוגזמת, הבלתי סבירה, היומרנית, הדרישה לתשובה ישירה.

אני מנסה בכל זאת: "די נו, זה מתנשא בכלל לחשוב ככה."

"מתנשא?" היא מופתעת. תו בפניה אינו משתנה אבל ברור לי שהיא מחייכת קצת. היא אוהבת כשאני מתחכם ועוקץ אותה.

"כן, מתנשא. זה מתנשא לחשוב שמישהו יכול לשקלל את כל הנתונים, המחשבות, הרגשות, המצב הנפשי, הפיזי והחומרי, שלא לדבר על העולם החיצוני – ואת כל אלו לחשב ולהניח שבאמת נדע לומר איפה נהייה עוד שלושים שנים מעכשיו."

"אתה דביל גמור, אני לא יודעת למה שכבתי אתך כרגע". היא אומרת והפעם זה כבר חיוך אמיתי, כזה שמשתלב יפה עם אור השמש העקמומית. היא זורקת עלי מהבוץ ומפרחי השקדייה, "טיפש אחד."

מתחיל להיות מלוכלך וחשוך. "מה ביקשתי ממך? שתדמיין את עצמך עוד שלושים שנה ותגיד אם אתה רואה אותנו יחד," היא מתעקשת איתי. החיוך שלה מתרוקן ולשבריר שנייה היא נראית מכוערת בעיניי.

לרגע היא מזכירה לי את החתול המפוחד שכמעט דרסתי עם הטנדר של סבא. היה לילה והוא עמד לחצות את הכביש, פתאום קפץ לפניי ועיניו הוכו סנוורים והביטו בי באופן מטופש, תמה, המום. עלוב.

"מה מצחיק אותך? ולמה אתה עוד פעם עושה את זה?" היא ממשיכה בטון נרגז, "אני רצינית עכשיו, מספיק. לא שאלתי על ההסתברות או נוסחה מתמטית משוכללת. שאלתי מה אתה מדמיין. מה אתה מרגיש, אם אתה רואה לשנינו עתיד משותף?"

מה באמת אני רוצה? בחיי שאני לא יודע, ובעיקר – אני לא יודע איך להגיד לה את זה: "את רוצה לשמוע אם אני מדמיין את שנינו יחד נשואים עם ילדים בעוד שלושים שנה? על זה אין לי תשובה. כל מה שאני יודע ובוודאות! זה שבעוד חמש דקות בדיוק!' הפעלתי סטופר דמיוני בשעון היד כדי להצחיק אותה, "אני ארצה לשכב אתך שוב."

היא משתדלת לחייך. מעלה חיוך מאומץ. היא גיבורה של ממש בעיניי. לביאה או משהו אחר ממשפחת החתוליים. אצילה עטופה בבוץ, בפרחים נובלים, בסדין של ביטון. אני מעריך אותה על התושייה והיא חוזרת להיות יפה בעיניי. "מתוקה, אני אהיה כן ככל יכולתי. אני אוהב אותך. ככה פשוט. האהבה שלי אליך היא כמו פריחת השקדייה הזו. באותה העוצמה. באותו היופי. באותו הקצב."

לאט היא מתרצה. הגב הנוקשה שלה, הצחור, הערום, העדין, מתחיל להתקמר, להתכדר חזרה אלי. היא משיבה גרגור ולוחשת: "גם אני אוהבת אותך. אני אוהבת שאתה מדבר אלי ככה. כמו משורר."

היא מתחילה לנשק אותי. אני מתמסר לה בקלות. מתמסר כל כולי ברגע הזה. ללא מחויבות לשלושים שנה קדימה. אבל הפעם לא עולה עשן לבן. אולי אלה הזיכרונות והסיפורים על סבא, מבלי להבין מה קרה ולמה אני מתחיל לבכות. שתיים-שלוש דמעות ואני עוצר. אני קם אוסף את שאריות הגבריות שלי והולך להשתין מתחת לאחד השקדים.

יהי זכרו ברוך.