יצירות

סיפורה של צעירה ישראלית הטובלת במקווה הטהרה בסיום תהליך הגיור שלה.  

"יהודי עיוור שבבעלותו כלב נחייה, האם עליו להקפיד שגם המזון של הכלב יהיה כשר לפסח?"

"בוודאי! מה זאת אומרת? אין פה בכלל שאלה."

"זה לא ברור כל כך."

"בגלל שהוא עיוור אז לא מחמירים איתו?"

השלושה מדברים מעל לראשי. לגופי חלוק בלבד, שיערי רטוב וקר לי. ככל שנוקפות הדקות, החלוק נצמד לעורי יותר ויותר. הם מדברים ואני מחכה למוצא פיהם. מחכה לרגע בו ייזכרו בי ובמטרה לשמה התכנסנו כאן. ייזכרו שאני כאן למטה, בתוך מים.

אני מכחכחת בגרוני. זה עובד. "גברת, את מוכנה?" 

גברת. איזו מילה מרוחקת.

"כן," אני ממלמלת, מחניקה את העלבון.

"אנו נאמר לך מספר משפטים ואת תחזרי אחרינו ותביעי את רצונך לקבל עלייך עול מצוות, בסדר?"

"שמע ישראל ה' אלקינו."

"שמע ישראל ה' אלקינו."

"ה' אחד."

"ה' אחד."

הפעם האחרונה שדקלמתי את המילים הללו הייתה בבית הדין הרבני, לפני שבועיים. אז לבשתי חצאית בז' ארוכה וחולצה לבנה חגיגית. אז התרגשתי מטעם המילים בפי, הייתי מוקפת במבטים אוהבים. עכשיו, בתוך מים, לעורי החלוק ומעלי שלושת הרבנים האלה – המילים קרות, זרות. 

יש באולם גם בלנית. בדקות הראשונות ניסיתי לתפוס את מבטה, אך לשווא. מפעל למתגיירות היא מנהלת פה. מתדרכת כל אחת בתורה, כמו רובוט, מה צריך לעשות וכיצד לעשות, והכול ביעילות, בחיפזון. "מהמקווה תצאי טהורה," אני נזכרת בקולה של הרבנית בשיעור ההכנה למקווה, "לאחר הטבילה תהיי יהודיה כשרה כדת וכדין." אני מרגישה טמאה, כמעט מחוללת. עוד מעט והמים יבלעו אותי, הלוואי שיבלעו.

אני אומרת את ברכת הטבילה וזה נגמר. "מזל טוב.." הם מהמהמים במקהלה ויוצאים מהאולם, "מזל טוב.."

למראה פניה של אימא אני חונקת את הדמעות. אני לא רוצה לצער אותה. "זהו," היא מחבקת אותי חזק ונאנחת בהקלה, "סיימת עם זה!"

הבלנית דואגת לפס הייצור שלה ובתנועות זירוז שולחת אותי להסיר את החלוק ולחזור אל הבגדים שלי. רק שם, בחדר ההלבשה, דמעותיי מתחילות לזלוג, צורבות על לחיי. פניי בראי אדומות, זועמות.

לאורך כל התהליך אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני לא כועסת. אני לא כועסת על אימא שלי שהגיעה משווייץ כדי ללמוד חקלאות, ולא על אבא שלי, בן הקיבוץ, שמעולם לא העלה על דעתו שעליה להתגייר. אני גם לא כועסת על הילדים בבית הספר היסודי שעשו עלי חרם כשגילו שאני לא יהודיה. אמרתי לעצמי שגם על המשפחה של נעם, שהעמידו את הגיור כתנאי להמשך יחסינו, אני לא כועסת. וגם על נעם עצמו אני לא כועסת על שהסכים איתם. לא כועסת על כך שהייתי צריכה לעבור את כל התהליך הארוך והמפרך הזה, לקיים מצוות ולשנן בעל פה תפילות והלכות שכל חברות שלי – יהודיות כשרות כולן – מעולם לא שמעו עליהן. הבטחתי לעצמי שאני לא כועסת שאני עושה את כל זה בשביל להיות כמו כולם.

במסדרון עובר מולי אחד הרבנים. שמנמן ונמוך קומה, זקנו מדובלל, הוא היה מי ששאל את השאלה ההלכתית על העיוור והכלב. עכשיו הוא חולף על פניי ובכלל לא מביט בי. אפילו לא מהנהן. המסדרון צר. בהחלטה של רגע אני חוסמת את המעבר בגופי.

"אני כועסת," אני מישירה אליו במרירות.

הוא מסב את עיניו לרצפה. אני עדיין לבושה בחלוק, פתאום קשה לו להסתכל עליי. "אתה לא שואל על מה אני כועסת?"

הוא מביט לאחור ושולח יד להזיז אותי. "אל תיגע בי!"

מבטו נרתע מעיניי, הוא מנסה להימלט. "תני לי לעבור.."

אני כורעת ומתיישבת על הרצפה לרגליו. הוא מביט בי מזועזע מלמעלה למטה. "האו!" אני נובחת לעברו, "האו!" כורעת על ארבע ונובחת עליו, "האו! האו! האו!"

הוא קופא המום במקומו. אני קמה ונעמדת מולו וצועקת: "עיוור! אתה העיוור! אתה!" 

מקצות המסדרון באים ומתקרבים אנשים. אימא שלי רצה בבהלה: "מה קורה? הכל בסדר? לכי להתארגן, שנוכל לצאת לחגוג!"

בזמן שהזדמן לו, הוא נעלם בקצה המסדרון.

אני ממלמלת חזרה לעברה "בטח, נצא לחגוג."