יצירות

תקציר: היא תמיד רצתה נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים, הן תמיד היו בלתי מושגות עבורה. איך עברה את החיים בלעדיהן? מה הן עבורה?

בזמן שהמתנו לפגישה עם מנכ"ל משרד החינוך, ניגשה אלינו אישה צעירה אבל אני לא שמעתי מה היא אומרת כי בהיתי בכפות רגליה. היא נעלה נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים.

"עלמה?" קולו של עמוס קטע את מחשבותיי, את רוצה קפה?" ניערתי את ראשי ופלטתי לעבר הצעירה, "איפה קנית אותן?"

כנראה נשמעתי נלהבת מדי כי ראיתי את הרתיעה בעיניה. "ניו יורק," היא מלמלה. כמה צפוי. "הן נהדרות," אמרתי לוטשת עיניים, עוקבת אחריהן מסתובבות ומתרחקות.

"עלמה? מה קורה?"

"הנעליים שלה." הסברתי לעמוס בקצרה, "תמיד רציתי כאלה."

מאז שאני ילדה חלמתי על נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים. בארץ קשה היה להשיג את הדגם הזה ואם נתקלתי בהן בחלון ראווה הן היו יקרות מאוד. כך חלפו להן 45 שנים של ציפייה לנעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים. במהלך השנים האלו הספקתי לסיים שני תארים באוניברסיטה, להתחתן, לבנות בית, ללדת שלוש בנות ולבנות לעצמי קריירה. ביום בו התגרשתי, נסעתי לתל אביב לקנות לעצמי זוג נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים. החלטתי לחגוג בהן את סיומה של תקופת ההמתנה. המתנה למשהו טוב יותר, המתנה לימים טובים יותר, לסיפוק, לשלווה. תקופת חיים ארוכה של שקר, של דאגה וחרדה ועבודה, של שנים נטולות נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים.

מאז ומעולם המסע שלי אחר זוגיות היה לשם דבר. לשם הבאת ילדים לעולם. לשם הפגת הבדידות. לשם חלוקת הנטל. ועם זאת מאז ומתמיד הייתה הלבדיות מנת חלקי בעולם. בהיותי לבדי תמיד מצאתי את עצמי, אהבתי את עצמי באמת והכול היה הרבה יותר ורוד. הוריי גידלו אותי לחפש זוגיות, לא אהבה. חיפשתי ומצאתי ועשיתי מה שאמרו ומה שלימדו. ואז נשאר הריק. הבדידות שבזוגיות. היותנו יחד לבד. הרבה שנים תהיתי על הבדידות שבזוג וכמה היא מיותרת. כמה טרחה יש בה, כמה מאמץ נדרש, כמה שתיקה כפויה וכמה שבירות לב בתוך זוגיות בודדה אחת. כמה מחסור.

ביום שבו התגרשתי, שבתי אל הלבדיות שלי, אל כל מה שהיה בהשהיה, לוורוד החסר שלי. נסעתי לחנות נעלי הספורט הכי מפורסמת בתל אביב, זאת שתמיד מחזיקים בה את הדגמים הכי מיוחדים. המוכרת הצליחה בקושי לכבוש את צחוקה. היא הסבירה לי באיטיות מופגנת שאין כאלה במידות של מבוגרות. היא הציעה לי חלופה בדוגמת נעלי אולסטאר שחורות או אדידס בצבע ורוד עתיק, מתון יותר.

"אבל אני לא רוצה שחורות או מתונות, אני רוצה נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים. מידה 38 היא גם של נערות. את יכולה בבקשה לבדוק עם הספק?" ביקשתי בנימוס, למרות העלבון.

המוכרת מצמצה לעברי באריכות לפני שהנהנה, פנתה מעליי ונכנסה למחסן. היא חזרה כעבור כמה דקות בהבעה מתנצלת: "אין לַספק. אני מצטערת. את בטוחה שאת לא רוצה את האדידס ורוד עתיק?"

מאז עברו חמש שנים. עדיין אין לי נעלי אולסטאר ורודות מבריקות עם נצנצים. בכל שנות ההמתנה לא תמיד חשבתי על הנעליים, אבל כן צבעתי מה שיכולתי בוורוד ובנצנצים, יודעת ביני לבין עצמי שהצביעה יפה ומֶמַסֶכת אבל היא נטולת שיא, אין בה ניצחון. ועדיין, היא עזרה, הפכה אותי למתמחה בחיים בהכחשה. מוגנת, מבוצרת.

לפני חצי שנה כשפגשתי את עמוס בפגישת עסקים, החלו סדקים להיווצר. מאז אותה פגישה אני עסוקה באיטומם, משתמשת בחומרים הכי טובים שיש לי. "אני הכי טובה כשאני לבד," אני אומרת לו, "אין לי זמן לזוגיות", "הלב שלי שייך רק לַבַנות" – אבל שום דבר לא עבד. ועכשיו שוב הנעליים ההן, התזכורת שיש עוד דרך לפניי, לכך שעדיין לא ראיתי הכול, שעדיין לא ניסיתי הכול, שהחיים שלי חלפו ללא שיא. 

שבועיים אחרי הפגישה במשרד החינוך חיכתה לי ליד הדלת חבילה. ארוזה בנייר עטיפה ורוד מנצנץ ובפתק המצורף הופיע כתב ידו של עמוס: "היי אולסטאר, מקווה שתאהבי." בנשימה עצורה פתחתי את החבילה והתחלתי לבכות.