יצירות

הסוד של הדוד - דברים שרואים משם לא רואים מכאן

הדוד מאמריקה, דודי חזקיה, חצקל בפי המשפחה, יושב ליד השולחן בביתנו וממולל פיסות נייר קטנות בידיו המגוידות. אני מגישה לו כוס תה. הוא רושם מספרים על צידה האחד של פיסת הנייר, ואחר כך הופך אותה ומשרבט מספרים על צידה האחר. דומה כי פשר המספרים אינו מובן גם לו עצמו. הוא ממשיך בניסיונותיו, נאחז בחומק ממנו, מפסיק רק לצורך לגימה מכוס התה שהתקרר. "משקה האלים," הוא מחמיא לי בעברית ארכאית, "השבת את נפשי". הוא מבקש ממני לטלפן לסניף הבנק שלו בברוקלין. השפופרת בידי אך פתאום הוא נבוך, מגרד בראשו, אינו זוכר את המספר.

הדוד לקה בשכחה מיד עם מות אשתו האהובה בשבוע שעבר. בקושי רב טיפל בהעברת גופתה מניו יורק לירושלים, עיר הולדתם. הם עקרו ממנה לארה"ב תיכף לאחר נישואיהם. שנים רבות חיו בברוקלין בדירה צנועה מאד בדמי מפתח, מספקים הנאה זה לזו. חייהם סבבו סביב הקהילה היהודית, סביב משפחתה האמריקאית של ציפורה. ילדים לא היו להם.

עכשיו, עם תום ימי השבעה, מתארח הדוד בביתנו בקיבוץ. שפוף ומכווץ, קומתו הנמוכה ממילא כאילו קטנה יותר, בגדיו תלויים על גופו ומשקפיים ענקיים מכסים כמעט את כל פניו. נאנח ושב ונאנח, מנסה לאסוף את שברי חייו.

במשך השנים היה עבורי הדוד מאמריקה, דוד במכתבים. אבי ואחיו היו מריצים אליו מכתבים ארוכים בכתב יד צפוף על אגרות אוויר דקיקות, והיו מחייבים גם אותנו, הילדים, לצייר או לכתוב מיד כשלמדנו לצרף אות לאות, משאירים לנו את שולי האגרות.

לפעמים היו מגיעות חבילות מאמריקה ובהן בגדים מצועצעים שקנתה לנו הדודה ציפורה ב"סיילים". הייתה שולחת מעילי משבצות וכובעי לבד משונים, כותנות תחרה שקופות. "מה זה כל הניילונים האלו?" הייתה אימא אומרת בזלזול ואולי באכזבה ומעולם לא לבשה פריט מהם. הם לא הלמו את לבושה הפשוט, אותו העדיפה למגינת ליבו של אבא, שרצה לראותה "יותר גברת". ואחת לשנה, בערב פסח או בראש השנה, היה מצורף לחבילה גם שטר של חמישה דולר. אבא היה מטמין אותו בחפציו, שומר לעת צרה.

הדוד ואשתו, על אף שחיו באמריקה, נחשבו לפחות מצליחים מקרוביהם בארץ. במשפחה נהגו לדבר על תמימותו של חצקל בהתנשאות מסוימת. הוא לא קיים את הבטחת החלום האמריקאי, ועסק במסחר זעיר באריזות קרטון, שלא היה בו פוטנציאל התעשרות. שותפותו העסקית עם קרוביה של ציפורה ש"מי יודע אם הם לא סידרו אותו" לא שיפרו את מצבו הכלכלי. "בשביל לחיות בשטעטל?" אמרו הלשונות הרעות, "ולשם כך עזב את הארץ?"

לעומת זאת על הדודה, שהייתה עקרת בית כל חייה, דיברו בהערכה. היא הייתה ידועה "כאחת שיודעת להתנהג". הופעתה הייתה מוקפדת, תמיד בחצאית פליסה כהה או בחצאית עיפרון משובצת, בסוודר קל תואם. שערה היה אסוף בפקעת מרושתת וגל שיער מסודר מעל מצחה, העניקה חיוך חביב ותשומת לב לכולם. אפילו על אימא הצליחה להתחבב, ואימא יש לומר, מחמת ביישנותה, לא הייתה קלה להתרצות. "היא מבשלת כמעט כמו בבית," שיבחה אימא את הגפילטע פיש והקוגל של ציפורה, מחמאה נדיבה מפיה. בערבי השבת הייתה מברכת את כולנו ב"גוט שאבעס", ובמוצאי השבת הייתה מטלפנת לאמריקה, מדברת באנגלית או ביידיש ומנהלת את ענייני משפחתה שם: שידוכים, מחלות, כספים שאסור לדבר עליהם, פותרת מריבות ומגשרת בין סכסוכים.

רק אבא לא קנה את מתק שפתיה של הדודה האמריקאית. הוא נטר לה על שהרחיקה את אחיו הגדול שהיה לו דמות אב מאז התייתמו בילדותם. הוא חשד בקרוביה הניו יורקים שהם מגמדים את הדוד ומציגים אותו בגיחוך כמין "שליימזל". הוא כינה אותה "קלאפטע מסוגננת". לכן הופתענו כולנו כשערב אחד בעת הארוחה, כשהזמינה אותו הדודה לביקור בביתם שבברוקלין, הגדיל אבא כל כך לעשות. פתאום קם ונעלם בחדר, ובשובו העניק לאורחת את שרשרת הענברים היפהפייה שהביא לאימא מדמשק. הוא שהה שם בתפקיד בטחוני לפני נישואיהם. אימא מעולם לא ענדה את השרשרת, היא הייתה מפוארת מדי, בעלת חבקי הזהב, כבדה מדי לאישה קטנה כמוה. אימא רק הסמיקה ולא אמרה דבר אך ניכר כי המעשה עלב בה מאוד. השרשרת, למען האמת, גם את טעמה השמרני של הדודה לא הלמה במיוחד. היא התאימה לאישה מסוג אחר, בוהמיינית וצבעונית יותר. אך גם היא התקשתה להתעלם מערכה, ואבא התכוון בהחלט להרשים.

הוא שמח בהזמנה מאד וחיכה לטיסה בקוצר רוח. מזה זמן היה זקוק להפוגה משיממון חייו בקיבוץ, והנסיעה לניו יורק עלתה על כל ציפיותיו. הוא התאהב בעיר הגדולה ויחד עם אחיו, שניהם כבר לא צעירים, חרשו אותה מקצה עד קצה. זה שמח להראות, וזה שמח לראות, מצלם כל אתר ואתר במצלמת מינולטה קטנה. בחזרתו נראה חולה. המאמץ התיירותי פגע בבריאותו, ובכל זאת נראה שבע רצון. שבועות אחר כך עוד הלאה אותנו בסיפורי חוויותיו.

כעת, שנים מספר אחרי הביקור ההוא, מנסה אבא להניא את אחיו שבור הלב לחזור לביתו הריק בברוקלין. מצבו הפיזי והנפשי לא יאפשר לו חיים בגפו והוא יזדקק להשגחה צמודה. אך האח מתעקש ואבי מלווה אותו לשדה התעופה. לפני העלייה למטוס הוא משדך לו "דיילת חמודה כחול לבן" כפי שמחמיא לה מיד הנוסע המרוצה. הוא מתמוטט מיד עם שובו לניו יורק. קרוביה של אשתו מאשפזים אותו במוסד זול שנמצא בבעלותם. אחרי כחודשיים הוא נפטר שם. כשנשלחת צוואתו מתגלה כי הוריש לאבי את כל אשר היה לו.