מאור אמסלם | למות ביום אחר
נודע לי היום שרוזה מצליח מתה. אמרו שזה קרה בפתאומיות. אני מכבה את הסיגריה ולובשת את שמלת הקטיפה השחורה שקניתי בבוטיק של יחיאלה. אני כמעט רואה אותה, כמו אז, יושבת במשרד שלה שם, כופה על עצמה שעות נוספות שיגידו שהיא המנהלת הכי טובה. בנעלי לכה אני מוזגת מים לליסנדר הקטן שלי שיושב עכשיו בפינה ומיילל, מביט בי בעיניים מבריקות. מה ליסנדר, מתוק שלי, מה יש? אני מתכופפת ללטף אותו, אני רק יוצאת ללוויה של רוזה מצליח, אני כמעט צועקת לו, ידעת שהזקנה סוף-סוף מתה?
אני מסתכלת בראי הגדול במקלחת. מנסה לעדור במברשת המפלצתית את הקרקפת. שערות יבשות, עקשניות. כמו השנים שסחבה רוזה במוסד יתומי כל לב. מה את חושבת לך, שאם אחת כזאת מתה בפתאומיות אז זה בנסיבות טובות? רותי סיפרה לי שהיא עברה מבית אבות לבית אבות, הייתה נשמה קשה כמו גלגול של קרפד או חתול שחור.
אני מהססת אבל בסוף מורחת קצת אודם. יורדת במדרגות וכבר מרגישה איך הגוף בוער לי מחום, קדימה, אני מתחילה להזיע, ללוויה. למטה אני תופסת מונית שירות לבית העלמין, מבקשת מהנהג שיסע הכי מהר שיש, כי רוזה מצליח שלי מתה, ותיכף כבר ארבע ותיכף מורידים אותה למטה, ואני לא יכולה להפסיד את זה, היא תכעס עליי ממש.
אני משלמת לו ויורדת. אני רצה בבהלה של מי שמפספסת הזדמנות חד פעמית בחיים. העיניים שלי מחפשות איפה מתקבצים אנשים, באיזה אגף? איך זה שאין לי את הפרטים? אני לא רואה אף אחד שאני מכירה אבל אז נדמה לי שאני רואה את הגב של ליאורה שעבדה איתנו. אני זוכרת איזה ידיים טובות היו לה, ליאורה! אני קוראת בקול גדול אבל היא לא מסתובבת אליי, ליאורה! אני רצה אליה ורואה שזאת לא ליאורה שהכרתי.
בבית העלמין יש עכשיו שתי לוויות. השעה כבר כמה דקות לארבע. קבוצה אחת של אנשים מחכה שקבוצה אחרת תוביל את הנפטרת מחדר ההספדים, ואז תונח על מזבח השיש הנפטרת שלהם. אין שם מישהו שאני מכירה, גם את רותי אני לא רואה בשום מקום. אני רצה לשאול במשרד של חברת קדישא אבל אומרים לי שאין אצלם שום רוזה מצליח שנפטרה היום.
כל הדרך הביתה לא הבנתי למה חשבתי שרוזה שלי מתה. פתאום נזכרתי שלפני שבוע הייתי בחתונה של הנכדה שלה, וגם רותי היתה, ושהביאו אותה לשם בכיסא גלגלים ושהיא כבר זקנה מאוד אבל נראית יופי, ושלא, היא לא אישה רעה, זאת רוחמה וייס שהייתה אישה רעת לב עוד לפני שרוזה ניהלה את המוסד. באמת לא הבנתי למה חשבתי ככה.
השמש מחממת אותי ואני מאוד מזיעה עכשיו. אני יושבת על ספסל בגן הזיכרון, מכסה את עצמי ברבע צל של עץ זית שעומד מאחוריי. יש לי בתיק קצת בוטנים מלוחים ועוגת שיש פשוטה שאפיתי אתמול, אבל רוזה שלי לא מתה בסוף. אני פורסת לי קצת ומגלה שהעוגה נשרפה, אז בסוף אני אוכלת רק את הבוטנים ושותה עוד מים והשעות עוברות בלי שאני שמה לב ואז כבר מחשיך. הסלולר שלי מצלצל. זאת מלי שלי, היא דואגת ולא מבינה לאן יצאתי. אמרתי לה שחשבתי שבשעה ארבע קוברים את רוזה מצליח, את זוכרת מָלִיל'ה? זאת שהיתה מנהלת שלי ביתומי כל לב. חשבתי ששמעתי שהיא מתה ורצתי מהר ללוויה שלה, אבל היא לא מתה. ולא רציתי להגיד לה שבראש הכול התערבב לי, רוזה ורוחמה, רע וטוב, הכול הפך למשהו אחד כזה גדול ומפחיד שלא רציתי להיזכר בו עכשיו.
ישבתי לי שם עוד ולא היה כבר אף אחד בערב הזה. מלי בקשה ממני להישאר בדיוק איפה שאני. אמרה שהיא באה לקחת אותי ושיש לה איזה משהו לספר לי.