יצירות

ליאת שכטר | יום מותי

סיפור מחווה לספר "ביום שהמוזיקה מתה" מאת אופיר טושה גפלה

ה 26 ביוני 1984 היה היום שהעלה את אינוביל הקטנה והשכוחה על מפת העולם כ"עיר שתושביה יודעים את יום מותם".

טיולים אחרי צבא עוד לא היו אז נוהג מקובל כל כך. אבל לאימא הייתה חברת ילדות שהתחתנה עם הולנדי וגרה אתו באינוביל, ואני, שתכננתי מסע רכבות ברחבי הולנד וגרמניה, סימנתי במפה את ביתם של חיה ויוהן כבסיס יציאה. כבר בארוחת הערב פגשתי את דניאל, בנם הבכור. מאביו הוא ירש את שיערו הבהיר ואת אדיבותו האירופאית ומאמו את גומות החן ואת הפלפל הים-תיכוני. די במהרה העדפתי להישאר באינוביל ולטייל אתו בסביבה הכפרית. הוא היה בן 19, צעיר ממני בשנה, וחזר הביתה לחופשת קיץ מלימודי אגרונומיה באוניברסיטת האג.

באותו בוקר היה בית העירייה העתיק של אינוביל מקושט בדגלים. תור ארוך השתרך בנחת עד לרחובות הסמוכים. כולם הגיעו בעקבות השמועה אודות מעשה קסמים יוצא דופן שנערך שם. הקוריוז שהכול דיברו בו – בתחילה בגיחוך, בספקנות – נעשה לאירוע חברתי שאיש לא ויתר עליו.

דניאל אחז בידי ויחד טיפסנו במדרגות. כעת כבר היינו בני זוג בעיני כל רואינו. לפנינו בתור דשדשו הוריו ואחיותיו הצעירות. כשהגיע תורי הוזמנתי לתוך משרד קטן והתיישבתי לפני השולחן. מעברו האחר ישב נער מנומש וצנום, תימהוני קצת. "גוּטֶה מוֹרגֶן" אמרתי בנימוס, והגשתי לו את המעטפה ששמי היה רשום בה.  הנער הסתכל בי אך הרגשתי שהוא מסתכל מבעדי. הוא מלמל משהו לעצמו, רשם מספרים על נייר, הכניס למעטפה ונד בראשו לאות שאני יכולה לצאת.

התהלוכה האנושית נמשכה עד שעות הלילה. האירוע הפך לנושא השיחה הבוער בכל העיר. דיונים סוערים עלו מהפאבים, מהמספרות. היו מי שהכריזו כי אינם מעוניינים לדעת את יום מותם ומי שהקלו ראש בכל התעלול, הפריחו סיפורים על נביאי אמת ועל נביאי שקר.

גם בבית המשפחה המארחת שלי אחזה ההתרגשות. חיה היא מי שדחפה מלכתחילה שניגש כולנו לבית עירייה, בעלה היסס. דניאל ואני ניהלנו שיחות פילוסופיות אל תוך הלילה על חיים ומוות, על תודעה ומשמעות. כל שיחותינו הסתיימו בנשיקות וגיפופים שהלכו והתלהטו. "תבטיחי לי שאם נמות מחר נבלה את שארית חיינו יחד במיטה," ביקש דניאל בחיוך מקסים. לשנינו היה ברור שנפתח את המעטפות, שלא נעמוד בציפייה.

נותרו יומיים עד למועד הטיסה שלי חזרה לארץ. בבוקר שבת עלינו שוב במדרגות בית העירייה וקיבלנו לידינו את המעטפות. משם המשכנו לפארק העירוני. האוויר היה חמים. פרשנו שמיכה על פיסת דשא והוצאנו מסלסלת הפיקניק כריכים ובקבוק יין. דניאל מזג את היין לכוסות ואחז בכתפי באבירות בשעה שפתחתי בידיים רועדות את המעטפה שלי.

בדף שלי נכתב 28.8.2031 – תאריך בלתי נתפס. מיהרתי לחשב: ב-2031 אהיה בת 67. בגיל 20 זה נדמה לי גיל מופלג, מעבר להררי החושך. סבתא שלי, שנפטרה כמה חודשים קודם בגיל 69, הייתה בעיני זקנה מאוד. לגמנו מהיין, התנשקנו בהתרגשות ודניאל פתח את המעטפה שלו.

30.1.1986 – בעוד שנה וחצי. לדניאל נותרו לחיות רק עוד שנה ושישה חודשים.

באותו לילה שכבנו. זה לא היה מתוק ומרגש כמו שציפיתי שיהיה. זה היה נואש, כמו לעשות אהבה על אדן חלון, בראשו של מגדל, רגע לפני שקופצים – רגע לפני שהוא נשמט ממני ונופל למטה.

באותו לילה גם הלכה יולנדה הקשישה לעולמה. בין חפציה נמצאה מעטפתה ובה התאריך המדויק שחזה הנער. למחרת נהרג ויקטור בעל המאפיה בתאונה מחרידה, גם הוא על פי התחזית שבמעטפה. בבוקר דניאל לא קם מהמיטה, הוא לא יצא להיפרד ממני כשנסעתי לשדה התעופה.

בארץ החלטתי לא לספר לאיש שהייתי בין מקבלי המעטפות. ראיתי מה הדבר עולל לאנשי אינוביל וביקשתי גם מחיה שלא תספר לאמי שבאתי איתם לבית העירייה ביום ההוא. אבל היא הייתה כל כך שקועה באסון המתרגש על בנה שלא היה בכך צורך. חיה ויוהן עמדו להגיע לשיבה טובה – יום מותם נקבע בהפרש של שלושה שבועות זה מזה בשנת 2038. אחיותיו הצעירות של דניאל יצטרכו להמתין עד גיל 18 עד שיורשו לפתוח את המעטפות.

אמי דיווחה לי על קורותיו של דניאל לפי סיפוריה של חיה. כעבור מספר ימים הוא קם ממיטתו והודיע שאינו חוזר לאוניברסיטה אלא יוצא לראות את העולם. הוא התגלגל בין ערים וכפרים באירופה, לא נרתע מדרכים מסוכנות או ממזג אוויר סוער ונהנה מטוב ליבם של האנשים על בסיס סיפורו הטרגי – "אני מאינוביל ואני עומד למות," אמר לכל מי שפגש. אכסניות ומסעדות אירחו אותו חינם, נשים הזילו דמעה למשמע סיפורו ונטו לו מחסדיהן, הוא גמע את החיים בלגימות גדולות. בפעמים הבודדות שיצר קשר עם הוריו הם התחננו שישוב הביתה, אך הוא הרגיש בלתי מנוצח. הוא לא ימות יום לפני ה - 30 בינואר 1986 כך שאין להוריו כל סיבה לדאגה.

אני התחלתי בלימודי הוראה בסמינר הקיבוצים, עבדתי במלצרות ויצאתי עם בחורים שלא יודעים מתי הם עומדים למות. חשבתי על דניאל לעיתים קרובות אבל לא ניסיתי ליצור אתו קשר וגם לא ידעתי איך. ביום חמישי 30.1.86 הסתגרתי בחדרי וחשבתי עליו בכל מאודי. ניסיתי לחזק אותו מרחוק ביומו האחרון, להרגיש את קרבתו. אימי העירה אותי בבוקר ובעיניה דמעות. סיפרה שדניאל חזר לאינוביל ובימים האחרונים שהה בחיק הוריו ואחיותיו. בבית החולים המקומי נקבע מותו בשעה 20:02 – סיבת המוות: מנת יתר של תרופות וסמים.

השנה נחגוג בעלי ואני 32 שנות נישואים. סיפרתי לו על הטיול להולנד שעשיתי אחרי הצבא ועל הרפתקת הקיץ שלי באינוביל וכשעולים ברדיו הצלילים הראשונים של השיר של אלטון ג'ון – על דניאל שעיניו מתות אך מנצנצות בשמי הלילה, רואות מעיני הכוכבים – בעלי יודע למה אני בוכה. אבל גם לו לא סיפרתי שאני יודעת מהו יום מותי. באביב חגגתי 56 והודעתי כי בסוף שנת הלימודים אפרוש מעבודתי כמורה להיסטוריה וסגנית מנהלת הבית ספר. כלתי הרה ונכד ראשון עומד להיוולד לנו בקיץ. רק אני יודעת שיש לי עוד 11 שנים לחיות. 11 שנים, 3 חודשים ו-22 ימים ליהנות מכל הטוב הזה.