הגעתי לטיפול נמרץ. שתי דלתות הזכוכית נסגרו בנקישה מהירה. הרבה אנשים מסתובבים כאן. לבושים בבגדים מוזרים מניילון לבן ומסיכות גדולות על הפנים. אחד מהרופאים בודק את הריאות שלי עם סטטוסקופ. אני לא יכול לראות את פניו. רק מרגיש את המכשיר הקר על גופי. הוא מודד את לחץ הדם ונאנח. לנזירה שעומדת לידו, הוא אומר, אני המום מההידרדרות המהירה מרגע לרגע. לפני שעתיים ראיתי אותו במיון, מצבו היה טוב יותר. ההורים שלו מספרים שהבוקר עוד אכל והסתובב בבית. תראי מה קורה עכשיו. אנחנו מאבדים אותו.
חברו אותו מהר לאקמו, נשמעת צעקה בחלל החדר.
שו האדה אקמו? אני לא מכיר את המילה הזאת. רציתי לשאול אבל אף מילה לא יוצאת לי מהפה. מרגיש את שיני נוקשות ואת השפתיים רועדות ללא שליטה. מרגיש מחנק כאילו מישהו קשר חבל על צווארי, מובילים אותי לגרדום. החבל מתהדק, מישהו מושך אותו כל רגע עוד קצת. רק בשבוע שעבר עשינו בבית של יוסוף תחרות הרמת משקולות ואני לקחתי מקום ראשון. מה קורה לגוף שלי? רק המחשבות נשארו לי. הגוף מתכלה ואוזל. על המחשבות אני חייב לשמור, שלא ייעלמו לי. אמשיך לדבר אל עצמי.
שלשום, אולי אתמול, יצאתי עם החברה לברזלים בכיכר העיר, במורד של רחוב פאולוס השישי. להיכנס למסעדה לא יכולנו, הכול סגור. מכרם הביא פינג'אן עם קפה, גרעינים ובקלאווה. ישבנו ודיברנו. לא היה לי תיאבון לכלום. אמיר אמר שאני חיוור, שכדאי לי למדוד חום אולי המחלה האיומה תפסה גם אותי. השבתי שאין מצב, מאיפה נדבקתי. אני מובטל, אין עבודה, כבר שנה יושב בבית. בסוף אמרתי להם שהראש מסתובב לי, וחולשה ברגליים. שנראה לי שעדיף לחזור הביתה אל המיטה. הבטחנו זה לזה שנפגש מחר. באותו מקום, באותה שעה.
הרופא מנסה לדבר איתי. הוא שואל אותי במה אני עובד. אומר לנזירה, תראי הוא לא מבין. הוא לא עונה. הנזירה מצטלבת.
לפני הקורונה עבדתי כמפקח עבודה בבניין. התקדמתי יפה. בנינו שכונה שלמה בנוף הגליל, ואני פיקחתי על התקדמות הבנייה, על איכות הבנייה וארגנתי את כל הפועלים. אבל שנה לא עובד. בערבים לומד בזום בקורס הנדסאים בטכניון. החלום שלי לסיים את הקורס ולבקש את ידה של דיאנה, הבת של כורי, השכן שלנו. דיאנה היפה, שכל הבחורים מסובבים את ראשם כשהיא מגיעה לכיכר. אני יודע שהיא תתחתן רק עם אחד שיש לו מקצוע טוב ומכובד, ושיביא פרנסה. לכן עכשיו אני חזק בתוך הלימודים. לומד וחושב על דיאנה. דיאנה היא מורה בבית הספר של הנזירות. היא תמיד לבושה בצניעות, ותנועות הגוף שלה כמו של מלכה. הולכת זקופה, השיער שלה גולש על חולצתה. מגיל צעיר אני מסתכל עליה. כשהיא לא רואה כמובן. פעם המבטים שלנו נפגשו לכמה שניות, הסמקתי. היא קטנה ממני בשנתיים. דיאנה.
הרופא מגיע עוד פעם. עם מכשיר גדול שמתקדם על גלגלים לעבר המיטה שלי. שתי אחיות נזירות עומדות לידו. הוא מסביר לי שהולכים להרדים ולהנשים אותי, וכשמצבי ישתפר אשתחרר מהאקמו. אני מבין מה הוא אומר. אני בסדר. המוח לא נפגע מהחרא הזה. טוב שהוא מסביר. שלא וויתר עלי. אני רוצה להגיד לו "שוקרן". אבל אף מילה לא יוצאת. העיניים שלי פקוחות. אשתדל שלא ייעצמו. מחשבות על אימא ועל דיאנה ועל העבודה שהייתה. מתי אראה את דיאנה, למה לא אמרתי לה אף פעם שהיא מוצאת חן בעיניי. למה לא הבאתי לה מתנה. למה אני כזה ביישן.
הרופא אומר שהכומר עוד מעט יגיע אלי. למה כומר עכשיו? אני לא מבין. רציתי כומר בחתונה. אני לא כל כך דתי. מה כומר עושה פה עכשיו?
הרופא כאילו קורא את המחשבות שלי ואומר שכדאי שהכומר יברך אותי. אני רוצה להגיד לו, "תפאדל". זה לא יזיק. אבל רק העיניים זזות. אני אילם. אמשיך לדבר על עצמי. החבל על הצוואר מתהדק. אני לא איכנע. רק לפני חודש מלאו לי עשרים ושלוש. הקורונה הזאת. אף אחד בשכונה לא קיבל. מאיפה זה נחת עלי.
הכומר מכנסיית יוסף הקדוש מגיע. אני מכיר אותו מהחתונות של בני המשפחה שלנו. הוא ניגש אלי, שואל אותי מה שמי, איך אני מרגיש, ושואל אם אני רוצה להתוודות. אני שומע את המילים, קולט אותם, אבל המילים אינן. הוא נוגע בצלב העץ שתלוי על הגלימה השחורה שלו בידו, גם הוא עטוף בבגד ניילון. האורות בתקרה מרצדים.
איזה מנורות יש כאן, אולם חתונה. הכול קריסטלים נוצצים. מאחוריו עומדת דיאנה. יפה שלי, איך הגעת הנה. עכשיו אני רואה שהיא בשמלת כלה לבנה עם שובל ארוך שמגיע עד דלת ההזזה. איך היא הצליחה להיכנס.
אנחנו ב"אולמי הנסיכה". שולחנות יפים סידרו פה. מתי הצעתי לה נישואין, איך אני לא זוכר. רגע, איפה אני, איפה ההורים שלי. לא מבין מה אני רואה. הכומר מתקרב אלי עם דיאנה. האורות מסנוורים אותי. היא בתוך אלומת אור. כמו קונוס שמתקדם לעברי. יש לה פרחים לבנים ביד. היא בוכה. אני רוצה לקום, להרים ראש, לתת לה נשיקה, אבל החבל מושך אותי למטה. דיאנה, את ארגנת הכול? איפה האורחים? יש לי טבעת בשבילך מלאה יהלומים עם אבן ספיר כחולה באמצע. כמו של הנסיכה דיאנה, אשתו של צ'ארלס. מה אני חולם?
האם אתה רוצה להתוודות על משהו? הוא שואל בפעם השנייה, זה ייתן לך כוח להתגבר על המחלה, הוא אומר.
עכשיו אני רואה אותו בבירור. דיאנה נעלמה. אני לא חושב שחטאתי. הייתי ילד טוב, תמיד עזרתי בבית לאמא, כיבדתי את כולם, הייתי תלמיד טוב, אף פעם אף אחד לא התלונן עלי. רק מצטער שלא אמרתי לדיאנה שאני אוהב אותה. אבל ברגע שאצא מהאקמו, אקנה לה מתנה ואגיד לה. אולי אספר לכומר שכשהייתי ילד גנבתי לחמניות מהמכולת של מוחמד. בבוקר, לפני שהלכתי לבית הספר הייתי עובר שם. בכניסה היו מונחות לחמניות בתוך ארגז פלסטיק צהוב. הייתי לוקח לי שתיים, חמות וטריות. כל הילדים גנבו.
הכומר אומר תפילות בלטינית. מסיים באווה מריה, קד קידה לפני המיטה שלי והולך לדרכו. עכשיו מתקדם למיטה שלי עוד רופא. גם הוא מכוסה בבגד ניילון. כתוב לו על הבגד ד"ר עיסאם מח'ול. הוא רופא מרדים. זהו, הולכים להרדים אותי. מי מבטיח לי שאתעורר, אף אחד. אני רוצה לשאול אותו, לכמה זמן אתה מרדים אותי ? האם הגוף שלי יידע להתעורר? הוא מחזיק מזרק ענק ביד, לוקח את היד שלי ואט אט אני מרגיש את המחט חודרת אל היד. כאב קטן מפלח את ליבי, מחשבה אחרונה על דיאנה. שוב אני רואה אותה בבגדי כלה. חיוך קטן עולה על שפתותי. דיאנה, אשוב אליך. אנחנו נהיה ביחד.
אני עולה לגובה. עננים גבוהים לבנים, כמו צמר גפן רך. עף ומפלס דרכי ביניהם. הראשונים שאני פוגש הם סבא וסבתא. שניהם עפים יד ביד בגלימות לבנות רחבות. לשניהם מחוברות כנפיים לבנות של מלאכים. הם נראים כמו בציור בתקרה של הוותיקן ברומא. מרחפים בחלקים הכחולים, בין העננים. מופתעים לראות אותי.
מה אתה עושה פה ילד, הם שואלים.
אני, אני לא יודע איך הגעתי לכאן.
אני מביט לאחור ומגלה שגם לי צמחו כנפיים.
נכתב לזכרו של איש צעיר בן 23 שמת מקורונה בבית החולים האנגלי בנצרת. פברואר 2021.