קרן צור | מעבר לחומה

יחפה היא ניגשת בצעדים קטנים אל עבר החומה. היא אוהבת להביט פנימה, להביט אל העולם שעזבה. פעם חשבה שזאת היא שכלואה. כך חשבו למעשה כולם. לאט-לאט התברר שהם הכלואים. היא הנרדפת, אבל הם כלואים. מה עדיף? פעם חשבה שהיא יודעת. היום היא כבר לא בטוחה. אבל אין כבר דרך חזרה.

לצד הגדר עדיין צומחים שיחי חובזה גבוהים. היא קוטפת מהם. תוחבת לכיס הג'ינס. עלה אחד היא מגלגלת עד שהוא נראה כמו סיגריה. עומדת ככה ומביטה בתורים הארוכים של האנשים שמחכים. פעם פחדה להתקרב אל החומה. כל גיחה דרשה ממנה הכנה נפשית. היום היא כבר מיומנת. גם החיפושים בשדות הפרא הפכו פחות ופחות תכופים ומאפשרים לה שהייה ממושכת.

בני הדעת, או כפי שהיא מכנה אותם בינה לבין עצמה – זבי הדעת, עומדים בשורות ארוכות, תורים אינסופיים. יום חמישי היום. יום הקניות השבועי. מי שבשלטון באותו השבוע יֵתַקשר אליהם את רשימת הקניות, והם יעמדו בתור איש איש ועגלתו. וייקנו. לפחות כבר לא צריך לייצר פרסומות גועליות כדי לדחוף לי גבינה לבנה, כך חשבה פעם, לא כל כך מזמן. הייתה נחרדת מעדר העיזים השב בימי חמישי. היום היא רק מציצה בסקרנות אדישה לראות מה החליטו שכולם יקנו היום. עומדת מעבר לחומה עם סיגריית חובזה, צופה עליהם.

נעלי עקב אדומות. מישהו לא מתאפק ופותח את הקופסה. הוא נראה מרוצה. פתאום מתחשק לה לצעוק לו שייתן לה את הנעליים, שאין לו מה לעשות איתן, שגם אשתו תקנה כאלה היום. אבל היא שותקת, והוא מעמיס את הקופסה על עגלתו וממשיך לתור הבא. הם היו יכולים למכור הכול באותו תור, היא חושבת, אבל העמידה בתור היא חלק מהעניין. כשיסיים לעבור בכל התורים ייסע לחניון המכולות ויעמיס את מה שקנה היום. לכל אדם יש מכולה כזו.
ארבע פעמים בשנה, לכבוד החגים וחילופי העונות, השליט מרוקן לכולם את המכולות לאתר מיון גדול, כדי שיהיה מקום לקניות של הרבעון הבא. חלק מהמוצרים ממוחזרים וחלק מוטמנים. מדברים עכשיו על פיתוח חדש להטמנה בחלל, אבל עוד חזון למועד.

האנשים בתור אינם מדברים זה עם זו. הם עסוקים במסכים הקטנים שיש להם על העגלה. היא מחפשת ביניהם פנים מוכרים. לפעמים מפחדת מהרגע שתזהה מישהו קרוב. מה תעשה אז? השמש כבר מתחילה לשקוע לתוך הים שלה. הוא שלה עכשיו. אף אחד לא מגיע לפה יותר. היא פונה בחזרה אל שטח ההפקר, כשהיא לפתע רואה אותו. הוא לא מסתכל על המסך שלו אלא ישירות בה.

אהוב מפעם. מהזמן שהייתה צעירה ממש, הרבה לפני שהכול השתנה. הוא יפה כל כך ועצוב. שמעה עליו שהתחתן. הוא מתקדם עם התור אך מבטו נעוץ בה. היא רוצה לברוח. היא חייבת לברוח, אבל נשארת נטועה במקום. עלה החובזה נמחץ בין שיניה. לפתע הוא עוזב את העגלה ומתקדם לעברה. האנשים סביבו מתחילים לנהום. תכף תתחיל פה מהומה. לא פעם ראתה מהומות קמות כשנדמה היה למישהו שעוקפים אותו בתור. הוא בא ומתקרב עוד, ממוקד רק בה.

היא מתחילה לרוץ. יש לה היכרות עם השטח ועם נתיבי הבריחה. יודעת לרוץ פה יחפה מבלי להיפצע. היא מכירה כל צמח וכל אבן בשבילים, כמו שפעם הכירה כל סדק בקיר וכל בלטה פגומה בבית. פעם רדפה אחריה יחידת מאתרים שלמה, הם וכלבי הגישוש שלהם. אבל היא הצליחה לחמוק. היא למדה שאם מתפלשים בצואת הפרות, זה מטשטש את ריח הגוף והיא נעשית אז בלתי ניתנת לאיתור. גם מהמל"טים היא למדה איך להתחמק, מעיניות הרחפנים. לאחרונה יש פחות מהם בשמיים, זה מאפשר לה יותר זמן בחוץ. יש כאן עוד רבים כמוה. "מורדים" הם קוראים להם. ואולי רק נדמה לה? אולי הם לא רבים כפי שהיא חושבת, והיא בכלל האחרונה? לפני איזה זמן ראתה אחת בגבעות. בדיוק תיקנה את גג הצריף שלה מפגעי הגשם. צללית של "מורדת" צצה ומיד נעלמה. ואולי היא רק חלמה את זה. החלום מתבלבל הרבה בתוך המציאות כשהמציאות דלילה כל כך.

היא נעצרת. מתנשפת. גופה דק אך לא מחושל כשהיה. פעם הייתה רצה נתיב מילוט מדי יום. עושה רושם ששכחו ממנה. כנראה שכן, טוב מאוד. היא אמורה להמשיך ללכת אל עבר הצריף שלה, אבל במקום זה, נדחפת לזה, היא סבה על עקבותיה וחוזרת אל נתיב החומה. מה את עושה? זה טירוף. מסוכן מדי. אבל היא לא מסוגלת לעצור בעד עצמה. היא רואה אותו ממרחק. הוא עבר את החומה. איך הוא עבר את החומה? הוא מתקדם לעברה. היא קופאת במקום. בשמיים ברקים חשמליים. מלחמה בין התאגידים. לא אירוע נדיר. זה קורה פעם בחודש לפחות. הוא ניצל את המלחמה ועבר את החומה. הוא עומד עכשיו מולה. הלילה יורד. מאחוריו ניצוצות הברקים. עוד מעט תוכרע המלחמה והשליט החדש ישלח רשימת קניות מעודכנת. יש להם אולי שעה, אולי פחות.

היא קרבה אליו ונוגעת בפניו. היא לא נגעה בֵאיש המון זמן. לפעמים היא מלטפת את פני הפרות שהיא חוצה ביניהן רועות על ההר. מסתכלת עמוק אל תוך עיניהן עד שחוזר מהן מבט אנושי.

הוא עוצם את עיניו. מתמסר למגע. היא מוכנה שהעולם יגמר עכשיו. היא לוקחת אותו ביד ומובילה אותו אל המקום שלה בהר. אל המערה האהובה עליה. קצת קר שם בלילה אבל מוגן יחסית. ועכשיו, בסתיו, יש אפילו שכבת עשב נעימה. זה לא רחוק מהחומה. הוא הרי ירצה לחזור, הוא חייב לחזור. יש לו שם אישה וילד, אולי כבר שניים. וגם הוא עצמו בר דעת, נכון? היא לא מעזה לשאול. איך העז לעבור את החומה אם הוא בר דעת? ואולי הוא לא? ואיך הוא חי שם? האם העמיד פנים מול השליטים כל הזמן הזה? אפשר? היא רוצה לשאול הכול ולא רוצה לדעת כלום.

הוא נשכב מעליה רועד מהתרגשות. הוא מסניף את ריח הים מעורה. היא מרגישה את הג'ינס – כה רפוי, נושר מגופה. היא מרשה לעצמה לצעוק בזמן שהוא חודר לתוכה. כשגרה בדירה מעולם לא העזה להשמיע קולות בזמן הסקס. פה פתאום היא צועקת. לא מצליחה לשתוק. הוא מנשק ומלקק מלח גס מכולה. הופך אותה על הבטן עכשיו. הם כמו שני יצורי פרא. חיות מקראיות בשדה. אדם וחווה ערומים ונפלאים. ראשוניים. במסע שאין לו התחלה ואין לו סוף.

היא נדקרת. מה זה היה?

היא חושבת שמוזר שצומח דרדר בסתיו.

"בואי איתי," הוא לוחש לה.

הדעת, היא מרגישה אותה נוזלת. דולפת החוצה ממנה. דרך פתח בלתי נראה. ככה הרגישה חווה לפני הנחש. ככה זה היה. זאת המחשבה האחרונה שחולפת בראשה.

היא נעמדת.

הוא מלביש אותה לאט. גם הוא מתלבש.

ואז הם הולכים. הביתה.

יחפה היא ניגשת בצעדים קטנים אל עבר החומה. היא אוהבת להביט פנימה, להביט אל העולם שעזבה. פעם חשבה שזאת היא שכלואה. כך חשבו למעשה כולם. לאט-לאט התברר שהם הכלואים. היא הנרדפת, אבל הם כלואים. מה עדיף? פעם חשבה שהיא יודעת. היום היא כבר לא בטוחה. אבל אין כבר דרך חזרה.

לצד הגדר עדיין צומחים שיחי חובזה גבוהים. היא קוטפת מהם. תוחבת לכיס הג'ינס. עלה אחד היא מגלגלת עד שהוא נראה כמו סיגריה. עומדת ככה ומביטה בתורים הארוכים של האנשים שמחכים. פעם פחדה להתקרב אל החומה. כל גיחה דרשה ממנה הכנה נפשית. היום היא כבר מיומנת. גם החיפושים בשדות הפרא הפכו פחות ופחות תכופים ומאפשרים לה שהייה ממושכת.

בני הדעת, או כפי שהיא מכנה אותם בינה לבין עצמה – זבי הדעת, עומדים בשורות ארוכות, תורים אינסופיים. יום חמישי היום. יום הקניות השבועי. מי שבשלטון באותו השבוע יֵתַקשר אליהם את רשימת הקניות, והם יעמדו בתור איש איש ועגלתו. וייקנו. לפחות כבר לא צריך לייצר פרסומות גועליות כדי לדחוף לי גבינה לבנה, כך חשבה פעם, לא כל כך מזמן. הייתה נחרדת מעדר העיזים השב בימי חמישי. היום היא רק מציצה בסקרנות אדישה לראות מה החליטו שכולם יקנו היום. עומדת מעבר לחומה עם סיגריית חובזה, צופה עליהם.

נעלי עקב אדומות. מישהו לא מתאפק ופותח את הקופסה. הוא נראה מרוצה. פתאום מתחשק לה לצעוק לו שייתן לה את הנעליים, שאין לו מה לעשות איתן, שגם אשתו תקנה כאלה היום. אבל היא שותקת, והוא מעמיס את הקופסה על עגלתו וממשיך לתור הבא. הם היו יכולים למכור הכול באותו תור, היא חושבת, אבל העמידה בתור היא חלק מהעניין. כשיסיים לעבור בכל התורים ייסע לחניון המכולות ויעמיס את מה שקנה היום. לכל אדם יש מכולה כזו.
ארבע פעמים בשנה, לכבוד החגים וחילופי העונות, השליט מרוקן לכולם את המכולות לאתר מיון גדול, כדי שיהיה מקום לקניות של הרבעון הבא. חלק מהמוצרים ממוחזרים וחלק מוטמנים. מדברים עכשיו על פיתוח חדש להטמנה בחלל, אבל עוד חזון למועד.

האנשים בתור אינם מדברים זה עם זו. הם עסוקים במסכים הקטנים שיש להם על העגלה. היא מחפשת ביניהם פנים מוכרים. לפעמים מפחדת מהרגע שתזהה מישהו קרוב. מה תעשה אז? השמש כבר מתחילה לשקוע לתוך הים שלה. הוא שלה עכשיו. אף אחד לא מגיע לפה יותר. היא פונה בחזרה אל שטח ההפקר, כשהיא לפתע רואה אותו. הוא לא מסתכל על המסך שלו אלא ישירות בה.

אהוב מפעם. מהזמן שהייתה צעירה ממש, הרבה לפני שהכול השתנה. הוא יפה כל כך ועצוב. שמעה עליו שהתחתן. הוא מתקדם עם התור אך מבטו נעוץ בה. היא רוצה לברוח. היא חייבת לברוח, אבל נשארת נטועה במקום. עלה החובזה נמחץ בין שיניה. לפתע הוא עוזב את העגלה ומתקדם לעברה. האנשים סביבו מתחילים לנהום. תכף תתחיל פה מהומה. לא פעם ראתה מהומות קמות כשנדמה היה למישהו שעוקפים אותו בתור. הוא בא ומתקרב עוד, ממוקד רק בה.

היא מתחילה לרוץ. יש לה היכרות עם השטח ועם נתיבי הבריחה. יודעת לרוץ פה יחפה מבלי להיפצע. היא מכירה כל צמח וכל אבן בשבילים, כמו שפעם הכירה כל סדק בקיר וכל בלטה פגומה בבית. פעם רדפה אחריה יחידת מאתרים שלמה, הם וכלבי הגישוש שלהם. אבל היא הצליחה לחמוק. היא למדה שאם מתפלשים בצואת הפרות, זה מטשטש את ריח הגוף והיא נעשית אז בלתי ניתנת לאיתור. גם מהמל"טים היא למדה איך להתחמק, מעיניות הרחפנים. לאחרונה יש פחות מהם בשמיים, זה מאפשר לה יותר זמן בחוץ. יש כאן עוד רבים כמוה. "מורדים" הם קוראים להם. ואולי רק נדמה לה? אולי הם לא רבים כפי שהיא חושבת, והיא בכלל האחרונה? לפני איזה זמן ראתה אחת בגבעות. בדיוק תיקנה את גג הצריף שלה מפגעי הגשם. צללית של "מורדת" צצה ומיד נעלמה. ואולי היא רק חלמה את זה. החלום מתבלבל הרבה בתוך המציאות כשהמציאות דלילה כל כך.

היא נעצרת. מתנשפת. גופה דק אך לא מחושל כשהיה. פעם הייתה רצה נתיב מילוט מדי יום. עושה רושם ששכחו ממנה. כנראה שכן, טוב מאוד. היא אמורה להמשיך ללכת אל עבר הצריף שלה, אבל במקום זה, נדחפת לזה, היא סבה על עקבותיה וחוזרת אל נתיב החומה. מה את עושה? זה טירוף. מסוכן מדי. אבל היא לא מסוגלת לעצור בעד עצמה. היא רואה אותו ממרחק. הוא עבר את החומה. איך הוא עבר את החומה? הוא מתקדם לעברה. היא קופאת במקום. בשמיים ברקים חשמליים. מלחמה בין התאגידים. לא אירוע נדיר. זה קורה פעם בחודש לפחות. הוא ניצל את המלחמה ועבר את החומה. הוא עומד עכשיו מולה. הלילה יורד. מאחוריו ניצוצות הברקים. עוד מעט תוכרע המלחמה והשליט החדש ישלח רשימת קניות מעודכנת. יש להם אולי שעה, אולי פחות.

היא קרבה אליו ונוגעת בפניו. היא לא נגעה בֵאיש המון זמן. לפעמים היא מלטפת את פני הפרות שהיא חוצה ביניהן רועות על ההר. מסתכלת עמוק אל תוך עיניהן עד שחוזר מהן מבט אנושי.

הוא עוצם את עיניו. מתמסר למגע. היא מוכנה שהעולם יגמר עכשיו. היא לוקחת אותו ביד ומובילה אותו אל המקום שלה בהר. אל המערה האהובה עליה. קצת קר שם בלילה אבל מוגן יחסית. ועכשיו, בסתיו, יש אפילו שכבת עשב נעימה. זה לא רחוק מהחומה. הוא הרי ירצה לחזור, הוא חייב לחזור. יש לו שם אישה וילד, אולי כבר שניים. וגם הוא עצמו בר דעת, נכון? היא לא מעזה לשאול. איך העז לעבור את החומה אם הוא בר דעת? ואולי הוא לא? ואיך הוא חי שם? האם העמיד פנים מול השליטים כל הזמן הזה? אפשר? היא רוצה לשאול הכול ולא רוצה לדעת כלום.

הוא נשכב מעליה רועד מהתרגשות. הוא מסניף את ריח הים מעורה. היא מרגישה את הג'ינס – כה רפוי, נושר מגופה. היא מרשה לעצמה לצעוק בזמן שהוא חודר לתוכה. כשגרה בדירה מעולם לא העזה להשמיע קולות בזמן הסקס. פה פתאום היא צועקת. לא מצליחה לשתוק. הוא מנשק ומלקק מלח גס מכולה. הופך אותה על הבטן עכשיו. הם כמו שני יצורי פרא. חיות מקראיות בשדה. אדם וחווה ערומים ונפלאים. ראשוניים. במסע שאין לו התחלה ואין לו סוף.

היא נדקרת. מה זה היה?

היא חושבת שמוזר שצומח דרדר בסתיו.

"בואי איתי," הוא לוחש לה.

הדעת, היא מרגישה אותה נוזלת. דולפת החוצה ממנה. דרך פתח בלתי נראה. ככה הרגישה חווה לפני הנחש. ככה זה היה. זאת המחשבה האחרונה שחולפת בראשה.

היא נעמדת.

הוא מלביש אותה לאט. גם הוא מתלבש.

ואז הם הולכים. הביתה.