ליאת שכטר | נשוי פלוס אחד

 



הוא לא ממש זכר מה גרם לו לכתוב בטופס המועמדות שהוא נשוי פלוס אחד. כמעט שנה ישב בבית, חיפש עבודה. התנדנד על סף ייאוש. קורות החיים שלו היו טובים מאוד, שירות צבאי במערך הטכני של חיל האוויר, קורס תקשורת נתונים במכללה יוקרתית, ניסיון מקצועי של שש שנים בבזק. משם עזב לחברת סטארט-אפ שקרצה לו עם משכורת גבוהה ועתיד מזהיר, אך התפרקה כעבור שנה וחצי ולא יכלה לקיים את שהבטיחה. הוא הגיש מועמדות לעשרות מקומות עבודה, הוזמן לראיונות, יצא בהרגשה טובה פעם אחר פעם, אבל איכשהו לא התקבל.

הוא ידע שיש אנשים שמייפים את קורות החיים שלהם, מוסיפים תפקיד פיקודי-מבצעי שלא היה באמת, ממציאים תארים ומיני פרסים, אבל הוא לא אדם כזה. הוא ישר כמו סרגל והוא גאה בכך, אין לו במה להתבייש. זה היה מתוך שעמום שציין בפנייה לאחת החברות שהוא חובב גלישת גלים. במסמכים שמילא בחברה אחרת כתב על עצמו שטייל הרבה בעולם. אי דיוקים קטנים שנועדו להציג אותו באור מגניב יותר, זה הכול.

"אני רואה שאתה נשוי פלוס אחד," מחייכת אליו נירית, מנהלת כוח האדם, "בן או בת?"

הוא לא חשב שיתקבל לעבודה בחברה הזאת, הוא לא עמד בדיוק בדרישות שלהם וגם בריאיון עם ראש הצוות, לא הרגיש שהבריק.

"בן", הוא עונה בביטחון. גבר כמוהו, בן 32, סביר מאוד שיהיה נשוי פלוס אחד, הוא היה מאוד רוצה להיות הגבר הזה. אבל מאז שלילך עזבה אותו לפני שלוש שנים, לא הצליח ליצור קשר רציני. הוא לא אוהב לצאת למקומות בילוי, הוא לגמרי טיפוס של בית, זאת אחת הסיבות שהיא עזבה. אמרה שהוא כבד, שהוא לא חברותי, שהוא מתנהג כמו זקן. באחת המריבות שלהם אפילו קראה לו סוציופת.

"איך קוראים לו?" הוא מדביק לפניו את החיוך הגדול ביותר שלו, מנסה להרוויח זמן, להבין על מי נירית מדברת.

"אָה... אֶאה... אביתר". גם אם הופתעה שלקח לו רגע להיזכר בשם של בנו, היא לא הסגירה דבר. "כן, אשתי מאוד אוהבת את אביתר בנאי, אז קראנו לו אביתר." מאיפה הוא הביא את זה?

נירית מתרגשת, גם היא מעריצה את אביתר בנאי, "איזה זמר, איזה יוצר, איזה בן-אדם יוצא דופן!" היא משתפכת.

"הוא בן שנה, אביתר שלנו", הוא מוסיף.

"בגלל זה לא עבדת בשנה האחרונה? החלטת להישאר בבית עם הילד?" היא נפעמת והוא שם לב אך בקושי שראשו מהנהן קלות. "זה כל כך מקסים, הגבריות החדשה הזאת! ומה עושה אשתך?"

הוא נדרך. "למה את שואלת?", מפשפש במוחו בקדחתנות אחר מקצוע ראוי לאשתו.

"כמו שתגלה בקרוב, אנחנו מטפחים מקום עבודה מאוד משפחתי, יש כאן עוד עובדים עם ילדים צעירים, אנחנו דואגים להרבה פעילויות משותפות גם לבני הזוג ולילדים, כדי שכולם ירגישו אצלנו בבית."

החיוך הרחב, המאולץ, עוד היה נסוך על פניו: "לימור היא מורה לחינוך מיוחד."

תחילת העבודה נקבעה ליום ראשון הקרוב והוא מבלה את הימים הנותרים בהכנות. הוא קורא כל מה שהוא מוצא באינטרנט על תינוקות בני שנה. התפתחות מוטורית, בעיות שינה, מעבר למזון  מוצק. אביתר שלו מפותח לגילו, הוא מדבר משפטים פשוטים, הולך בחופשיות, כבר קנו לו נעליים. הוא מקשיב בלוּפּים לשירים של אביתר בנאי ומאוד מתחבר, באמת יוצר מרשים מאוד, מפתיע שלא ממש הכיר אותו קודם. עיקר החשש שלו נוגע לאשתו לימור. הוא צריך למצוא לה מקום עבודה מתאים אבל תמיד עלול מישהו להכיר מישהו שעובד באותו מקום ויעלו עליו. הוא יכול להשאיר אותה בבית עם הילד, אבל לא כך הוא רואה את אשתו. היא אישה עצמאית, אמא מדהימה שגם עובדת, לפחות במשרה חלקית, במקצוע החשוב שבחרה. הוא משנן לעצמו מספר אופציות תעסוקתיות ללימור ומחליט לזרום עם מה שיבוא.

החודש הראשון בעבודה עובר חלק. הוא ממש אוהב את המקום החדש. חברי הצוות שלו חביבים, מתברר שהעבודה מתאימה בדיוק לניסיון שצבר, אפילו המנהל הישיר שלו סימפטי, משתף אותו בפרטי הפרויקט, אינו מתנשא ומכבד את דעתו. בימים הראשונים הוא מפזם לעצמו במסדרון את הלַה-לַה-לַה-לַה-לַה  של השיר "כלום לא עצוב" כדי שכולם ידעו שהוא מעריץ של אביתר בנאי. מדי פעם בארוחות הצהרים הוא מזכיר באוזני חבריו החדשים את אביתרי האהוב שלו, איך הוא רץ לקראתו כשהוא מגיע בערב הביתה וכמה הוא מתלכלך כשהוא אוכל מרק. גיא, חברו לצוות, מציע לו לצאת לבירה ערב אחד אחרי העבודה אבל הוא מתנצל בנימוס ואומר שהוא ממהר הביתה לאישה ולילד.

והוא באמת נהנה יותר מתמיד להיות בבית. כל ערב הוא מנקה ומסדר את הדירה תוך שהוא מדמיין את לימור לפרטי פרטים. אישה יפה, לא יפה מדי, שיער כהה עד הכתפיים, מבט אינטליגנטי, צחוק נעים. גם היא אוהבת להיות בבית, רק אתו ועם הילד, לא צריכה יותר מזה. הוא יוצא מהבית רק לעבודה ובחזרה, מזמין באינטרנט את מעט המצרכים שהוא צריך.

הקושי הראשון נוצר כשהוא מתבקש להראות תמונה של בנו, והרי לא יתכן שאין לו בטלפון אף תמונה של הילד. בלית ברירה הוא מפיל את הטלפון לשירותים וקונה חדש. קורבן קטן להקריב כדי לשמור על העבודה ועל שלמות המשפחה. באותו ערב הוא מחפש ברשת תמונות של אישה וילד להעלות לטלפון החדש. הם לא יכולים להיות ישראלים כי מישהו עלול לזהות. לאחר כמה שעות הוא מוצא בפייסבוק אישה מקרואטיה שמצולמת באינספור פוזות עם בנה. היא לא נראית בדיוק כמו לימור שדמיין, אבל קרוב מספיק. לשלוש תמונות הוא מוסיף בפוטושופ את הפנים המחייכים שלו. עכשיו הוא מוכן עם תמונות למקרה צורך, אך אינו מציג אותן ביוזמתו לחבריו כי הוא עוד מקווה למצוא לימור ואביתר אמיתיים, ואולי הם לא ייראו כמו הקרואטית ובנה.

באחד הימים גיא עורך לו הכרות עם נעמה, שגם היא עובדת חדשה. נעמה נראית חמודה מאוד, וכולם יודעים שהיא רווקה בת 30 שממש מחפשת בן זוג. כמה חבל שבחברה הזאת כולם כבר בזוגיות. במקרה יוצא שהוא ונעמה מגיעים כל בוקר לפינת הקפה ביחד והיא באמת מקסימה. הוא מצטער לרגע שלימור עומדת בדרכו אל האושר, אך מתעשת במהרה ומזכיר לעצמו שאין לו כוחות לנהל מערכת יחסים ממשית, עם דיבורים ונגיעות, עם אדם אחר שמזיז חפצים ממקום למקום ומשאיר כלי בכיור או מגירה פתוחה או שיער במקלחת. לפעמים נדמה לו שנעמה מפלרטטת אתו. השיא היה בבוקר ההוא כשאמרה לו שהשיר שהיא הכי אוהבת של אביתר בנאי הוא "מתי נתנשק" ושרה את הפזמון "בוא לא נעשה מזה סיפור גדול". הוא הזדעזע כשקלט את הרמז העבה שרמזה לו, כשהיא יודעת שהוא נשוי באושר, והחליט שעם בחורה כזאת לא היה רוצה כל קשר.

הבעיות האמיתיות מתחילות בקיץ. נירית הנמרצת מציפה במיילים על פעילויות חברתיות לעובדים ולבני משפחותיהם. כשכולם הולכים לסרט הוא מתנצל שברגע האחרון הבייביסיטר הבריזה. כשבני הזוג של העובדים מוזמנים ליום פתוח, לאשתו יש מקרה חירום בעבודה והיא לא יכולה להתפנות. כשיוצאים ליום כיף בפארק מים, הילד חולה. בכל היעדרות שאלות נשאלות, גבות מורמות, והוא מרגיש את טבעת הנישואין שהזמין מאלי-אקספרס מתהדקת סביבו.

הוא שוקל לעזוב את העבודה, לומר שקיבל הצעה במקום אחר, אבל הוא יודע שלא ימצא עבודה טובה כזאת. והוא גם לא רוצה לוותר על התפקיד של איש משפחה נורמטיבי. הוא זקוק נואשות לאישה וילד שיבואו אתו לפחות למפגש אחד. הוא שוקל לבקש מאחותו, אבל היא גרה בעפולה, והילדות שלה בנות שמונה ועשר, הן לא יכולות להתחזות לבנו הפעוט. אילו רק הייתה לו מכרה או ידידה שתבוא אתו, אפילו בלי ילד, אבל אין. באחד הלילות הוא שוקל לבלוע את גאוותו ולבקש טובה מבת זוגו לשעבר, אך פתאום לא בטוח שלילך הייתה או שמא גם היא רק פרי דמיונו.

הוא פותח חשבון באתר היכרויות ופוסל בחורות אחת אחת. כשמתקרב אירוע משרדי עם משפחות לחנוכה הוא מעז ומפרסם מודעת היכרות משלו: "רווק מסודר בן 33 מחפש אישה עם ילד בן שנה". הוא מתלבט אם להוסיף דרישות למראה חיצוני או לתכונות אופי אבל מחליט לא להיות בררן. הוא שוקל להציע תשלום אך חושש שהמודעה תתפרש בצורה לא נכונה. כעבור שבוע הוא נזכר בבעתה שאביתר כבר אמור להיות כמעט בן שנתיים. הוא משנה את המודעה בהתאם ועדיין, לצערו, לא מתקבלת אף תגובה.

חרדותיו עולות על גדותיהן, הוא לא ישן בלילות, משאיר כלים בכיור ובגדים על הרצפה. הוא מגיע לעבודה מותש, עיגולים שחורים סביב עיניו, וממשיך לקבל מחבריו טפיחות על השכם וחיוכים מבינים: "קשה כשהילד לא ישן בלילה, אה? בטח צומחות לו שיניים". הבוס קורא לו פעמיים לשיחה ומעיר לו על טעויות, אבל אומר שהוא סומך עליו שאלה תקלות שלא יחזרו, אין לו ספק ביכולותיו. באותו אירוע חנוכה הוא חולה בשפעת, והפעם באמת. טיול משפחות בשבת להר מירון נדחה בגלל מזג אוויר סוער, ועכשיו מתקרבת מסיבת פורים – החגיגה הנוצצת ביותר של החברה, כך מסבירים לו, אליה כולם מגיעים בתחפושת. בלילות הוא פוסע הלוך ושוב בין קירות דירתו, לא ישן, לא אוכל, מחפש מוצא. מקשיב לאביתר בנאי וחש כאילו כל שיר מהשירים נכתב אליו, נכתב עליו או על משפחתו הנעדרת: "עד מחר, עוד מעט, ילד רץ אלייך, מחבק אותך", "אבא אני רוצה לעמוד מולך, להאמין שאתה אבא טוב", "הכול כבר מוכן, עכשיו רק חסר שיבוא החתן".

לפנות בוקר הוא מבין שאין ברירה, לימור ואביתר צריכים להיעלם. היא יכולה לנסוע עם הילד להוריה במדריד. נדמה לו שפעם אמר למישהו בעבודה שהיא מראשון, או אולי מזיכרון, אז מה יש להורים שלה לחפש פתאום במדריד? זה לא מספיק טוב, היא הרי תיסע ותחזור והבעיה רק תידחה. יכולה להיות להם מריבה איומה שאחריה היא נוטשת אותו עם הילד ולא חוזרת לעולם.

לא, אין ברירה, לימור ואביתר האהובים שלו צריכים למות. צריך רק להחליט איך. זה חייב להיות מוות מינורי, כזה שלא מתפרסם בתקשורת, אך מותיר אותו אלמן דואב שאין לצפות שיגיע אי פעם לאירוע של החברה, עם או בלי משפחה. הוא נרדם בסביבות חמש בבוקר וחולם על כל הדרכים למות. בשבע וחצי הוא גורר את עצמו מהמיטה ונוסע לעבודה.

ואז קורה נס. מסיבת פורים מתבטלת: "בצער רב, כיוון שבריאותם של העובדים ובני משפחותיהם חשובה לנו יותר מכל". כעבור יומיים מודיע המנכ"ל לעובדים שלנוכח הנגיף הם מתבקשים לקחת הביתה את המחשבים האישיים ואת הציוד הדרוש ולהיערך לתקופה בלתי ידועה של עבודה מהבית.

אחרי ישיבת הצוות הראשונה בזום, הוא ממהר להזמין באינטרנט צעצועים ובגדי פעוטות ומפזר אותם בחדר כדי שייראו היטב בעין המצלמה. הוא מתלבט אם להזמין תחתוני נשים וחזיות ולתלות אותם על מתקן ייבוש הכביסה שהציב מאחורי כיסא העבודה שלו, אך מחליט לשמור על צניעותה של לימור וקונה שתי שמלות פרחוניות שייתלו שם.

אחרי חודשים ארוכים הוא סוף סוף מצליח לישון, הוא חוזר לאכול ולסדר את הבית ואפילו מתחיל לרוץ על ההליכון שהזמין. לימור יצאה לחל"ת, יש לה הרבה זמן לבלות עם אביתר ולצאת אתו לטיולים עד מאה מטר מהבית, והוא פנוי לעבוד וזוכה לשבחים מהבוס.

המגיפה הצילה לו את המשפחה.