תקציר: שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים כשכל הקלפים נטרפים מחדש, אדווה מבינה, בעזרת אחד מתלמידיה, שכל מה שהיא עוברת בתקופה זו הוא  שיעור נוסף לסל השיעורים שצברה עד לאותה השנה.

 

הפעם מחיתי בקול. צעקתי בהנהלה וסירבתי להיענות לבקשתם. בכל שנה מחדש, שנת הלימודים עוד לא נפתחת וכבר עלינו לערוך שינויים בכיתות. לאורך השנים, החל מהיום הראשון שהגעתי הנה, הוכחתי את גמישותי – לא עוד: "אני לא מסכימה!" קראתי במשרד המנהלת, "אני לא עוזבת את הכיתה!"

"אדווה, תקשיבי!" היא המשיכה בתוכחה, אחרי נשימה ארוכה, "אין לך הרבה ברירות. כל המחנכות עוזבות. חייבים להתפצל ולעבוד בשתי קפסולות. זה המתווה החדש. פשוט תחליטי ותודיעי לי מה את מעדיפה – להיכנס לסדנה בלי כסאות ובלי שולחנות או להיכנס לממ"ד בלי ברקו?"

חשתי שאני נדחקת לפינה. בבת אחת התמלאתי בושה על הצעקות ועל נפנופי הידיים האגרסיביים. הרגשתי שוב את המחנק בגרון. כאילו אני טובעת. נואשת שמישהו יושיט לי יד. "בסדר," השפלתי לבסוף מבט. סיננתי שאקח את הכיתה הרגילה והממ"ד בלי הברקו. הרגשתי את הגוף שלי כבד, שפוף, את הלב מפורק.

באוויר עומדת תחושה של מלחמה. כולנו התבקשנו להתגייס. צריך לשים אוהל שם על השולחנות, לחלק תפקיד לכל תלמיד, לעשות מיפוי כיתה, לראות מי יושב ליד מי, לבדוק איך נכון לסדר את הילדים – בטורים, בבודדת או בקבוצות? מה קודם למה – הנחיות הקורונה או אמנת בית הספר? צריך לשמור על מרחק של שני מטרים, אבל כאן, בכיתה האינטימית, אין בין מושב למושב גם לו מרווח של עשרה סנטימטרים.

אנחנו מתפקדים בקושי. כל כיתה מחולקת לשתי קפסולות. מערכת הלימודים התקצרה. כל שיעור אני מלמדת פעמיים. השתדלתי להשרות בכיתות אווירה של בית. שהילדים ירגישו שייכים לכאן, שהמקום יהיה להם למפלט. אבל בכל יום, במקום להתקדם, התחושה היא שאנחנו נסוגים אחורה. הכול מתסכל אותי. פערי הלמידה בין הילדים, המשמעת הרופפת. אלוהים, אני חושבת מדי יום, כמה פעמים ביום, תן לי כוח!

השבוע למדנו את סיפור יציאת מצרים. כשסיימנו לקרוא את הפרק פניתי אל הכיתה בשאלה: "מה לדעתכם הכי חשוב לקחת כשאנחנו יוצאים למסע, כשאנחנו יודעים שלעולם לא נחזור למקום ממנו יצאנו?"

פתאום הציף אותי המחנק. הדופק האיץ וברקתי הימנית, בצד העין, הרגשתי כאב חד ודוקרני. חששתי שהילדים שמים לב ומיד סובבתי אליהם את הגב. תהיתי אם זה השרב הכבד, או תופעות גיל המעבר, גלי החום הפתאומיים שפוקדים אותי לאחרונה, או שאולי – ולפתע זה נראה לי כדבר הכי הגיוני, הכי מתבקש – זהו התקף חרדה מלפני שלושים שנה שצף לו עכשיו, חוזר ומשתלט עליי במלוא העוצמה, מתאכזר אלי בשאלה הזאת: אילו נדרשתי לבחור מה לקחת למסע ממנו לא אשוב לעולם – מה הייתי לוקחת?

מתנשמת בכבדות ביקשתי מהסייעת שתביא לי כוס מים. הרגשתי שאתעלף אם לא אתיישב. חשתי את החדר סוגר עליי, הקירות הצטמצמו והתקרה נעשתה נמוכה יותר. מה עובר עליי? שתיים-שלוש בנות הצביעו בתחנונים שאתן להן את רשות הדיבור, בחוסר סבלנות, מתחרות ביניהם מי תזכה להיות הראשונה: "המורה! המורה!"

חוזרים מההפסקה. מתחדש השיעור על יציאת מצרים. שתי הבנות שהצביעו והשתוקקו כל כך להתבטא, קרובות עכשיו לסף בכי: "אבל אדווה, בבקשה!" 

עמית אומרת שתצא למסע עם הרבה אוכל והרבה מים: "והכי חשוב בגדים!" היא עונה כשראשה מורם בגאווה.

שי אומרת שתיקח למסע הזה את אמא שלה, ושהיא, האם הטובה, כבר תדאג ותספק לה את כל מחסורה.

הנה אני שוב בת שש עשרה וחצי. ילדה בלי אמא. אילו רק יכולתי לקחת אותה אתי למסע ההוא. על הכתפיים הייתי סוחבת אותה. שתהייה אתי באותם ימים של בדידות, שתחבק בלילות ללא שינה. שרק תניח עליי את ידה, על בטני, על ראשי, שכאבו כל כך מעומס הדאגה על יום המחר. אילו רק יכולתי.

"המורה?" עילאי מצביע, אדיש כדרכו. הוא מבקש לצאת לשירותים. אני עוקבת אחריו כשהוא מזדחל אל עבר הדלת. קצב הליכתו האיטי, הידיים בכיסים. הוא נותן בי מבט מחייך לפני שהוא נפלט החוצה, כאילו מעביר איזה מסר. אני מתנשמת ומודה לו בליבי.