1
השכנה הקוקו שלי, אף אחד לא יודע מה קרה לה. היא מסתובבת כל היום בחוץ. הולכת ברחובות. כל יום איזה ארבע חמש שעות. גם אני יוצאת עם האזניות אבל מגבילה את עצמי, חוזרת מהר, שהשכנים לא יחשדו בי שגם אני קוקו.
המרכז המסחרי ביום שישי בצהריים תמיד מפוצץ אנשים. אני מחפשת בעיניים מישהו שאני מכירה. מחפשת אותו, כרגיל. הוא נפגש כאן עם הפרלמנט שלו, קבוצה של חברים זקנים בבית קפה כל שישי. בכל פעם שאני מגיעה לפינת הרחוב, אני זזה כאילו שאני במארב. מנסה להתחמק מבלי שהוא יראה אותי. סיכוי גבוה שהוא מסתכל עליי גם היום, גם עכשיו.
הייתה פעם אחת, גם אז עשיתי הליכה. באזניות היה שיר של נאי פאלם, היא שרה על איך הבית הוא הגוף או בתוך הגוף, משהו כזה, פתאום הקפיצה אותי צפירה של אוטו. כל כך נבהלתי. כמה מתאים לו להתנהג ככה! לצפצף לי כאילו שאני איזה כוסית שעוברת ברחוב.
או בחתונה של בת הדוד שלי. גם שם הוא היה הוא כמובן. נעץ בי מבטים. לבשתי את השמלה הצהובה, את הפרחונית שהזמנתי מאסוס. התלהבתי כל-כך ללבוש אותה והרגשתי מהבנות היפות האלו, המיוחדות האלו. ישבנו באותו שולחן, הוא מולי, בוהה ומטריד ואני מצחקקת. נבוכה ומצחקקת. הוא שתה כמה כוסות של וויסקי ונכנס למצב צבירה של פושטק. ברחבה, איפה שכולם רוקדים, תפס לי את היד למרות שניסיתי לברוח ממנו כמה פעמים. "בואי... אני אהיה הפסיכולוג שלך, בואי.. אני אהיה מה שאת רוצה ואטפל בך..." שוב אני מצחקקת באי נוחות כאילו אני לא מבינה. "בחיי, פעם לא הייתי יכול לשלוט בעצמי..."
המילים המפגיזות שהוא אומר לי שם. אני לא זוכרת מה חשבתי באותו רגע, רק ניסיתי לחמוק מהידיים שלו. פתאום גבריאלה, חברה של דודה שלי, באה משום מקום, זינקה עליו ופצחה כאילו בשיחה. אז לא ידעתי שהחיוך שחייכה לי היה של עיניים טובות. למרות שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג ככה, זה היה השיא. עשר דקות אחר כך מצאתי את עצמי מקיאה בשירותים את כל האוכל מהבופה.
ידעתי שאלו היו המבטים שלו והצפירה של האוטו שלו רק אחר כך, כשאמא שלי אמרה לי. היא אמרה שהיא שמעה ממישהו שראה אותי, כשהמתנתי ברמזור שם. לימים כשגיליתי לה ולדודה ציפי, כשהכול התגלה, היא סיפרה לי שפחדה שמשהו כזה קורה אתו.
2
לא זכרתי שהעלייה כאן כזאת קשה. לפני שבוע עשיתי את אותו המסלול וקצב הלב שלי היה הרבה יותר נמוך. אחרי השבוע הזה, כל מה שאני צריכה זאת ההליכה, וכמה כיף שיש לי זמן לצעוד קצת, אני חושבת לעצמי. אני עוברת את העלייה הקשה, כבר מחוממת. זה הרגע שאני מרגישה גיבורת-על מרחפת: הגוף חם, הדם זורם, הלב שלי פועם.
מרחוק אני מזהה את השכנה הקוקו. אף פעם לא דיברתי איתה. אחרי כמה שנים בשכונה, אני מזהה את ההתדרדרות שלה. לפני איזה עשר שנים היה לה שיער בלונדיני מתולתל וצבוע. מתוך מכנס קצר נראו רגליים דקיקות שלא נגמרות ועור בהיר. מדי פעם, בחזרה מקניות, אני ואמא שלי היינו נתקלות בה ומניחות שהיא סטודנטית למשהו. אני תהיתי לי אם זה מה שגברים אוהבים. אחרי תקופה ארוכה היא פשוט נעלמה. לא היה ברור לאן, אולי סיימה את הלימודים שלה ועזבה את העיר. אחר כך היא חזרה. התחילה עם ההליכות האלה ברחוב. שעות. כשהמבט שלה מופנה כלפי מטה, כאילו שראתה כבר מספיק מהעולם הזה. כאילו היא לא רוצה שהעיניים שלה יפגשו מבט שיינחש, שנדע מה קרה לה.
עכשיו היא רזה וחיוורת ושחומה. שיערה חום כהה וקצר ומקלות של ראסטות מקיפות את הראש שלה כמו שמש. את הידיים ואת הרגליים שלה מכסים קעקועים מתפתחים שלא נגמרים. בכל פעם שאני חולפת על פניה, אני משתדלת לא לנעוץ בה מבטים. אני מנסה לחייך אליה בעיניים טובות.
3
דודה ציפי גרה בצפון אבל כל כמה שבועות היא מגיעה אלינו לשתות קפה איתי ועם אמא, כי היא עובדת באזור וזה מסתדר לה. כשסיפרתי עליו לשתיהן, זה לא שהן לא האמינו לי. אבל מיד אחרי מה שאמרתי, דודה שלי סיפרה שזה קרה גם לה, ושגם לאמא קרה משהו דומה. זה קרה כשהן היו בגיל של בית ספר יסודי. ציפי אמרה שאז זה היה רגיל ולא כמו היום, שיש יותר מודעות. בהמשך, כל פעם שהיינו נפגשות ציפי סיפרה לי עוד. גם על השכן, על המפקד, על העובד, על האיש באוטובוס, על הרופא. אמא שלי שתקה.
אמא שלי היא בסך הכול אישה טובה והיא גידלה אותנו לבד. אף פעם לא הבינה ממש את החיים ואיך הם עובדים, והיא עיוורת לדברים שקשה לה לשאת. כל פעם שהיא לא רוצה להתמודד עם משהו היא אומרת: "אויש נו באמת". כמו אז, בת ארבע עשרה הייתי אולי, כשסיפרתי לה שהרופא משפחה התנשף עליי בזמן הבדיקה ונגע בי במקומות שהוא לא אמור לגעת, שלא קשורים לבדיקה. בתגובה היא צרחה עליי שאם לא מתאים לי אני לא חייבת ללכת אליו, ושלה זה בחיים לא קרה אצלו. אני הבנתי שזה רק אצלי בראש. הרי רופאים לא עושים דברים כאלו. זה נפלט לי שוב בארוחת שישי, סיפרתי לכולם על התקרית אצל הרופא, אמרתי שיצאתי עם תחושה ממש לא טובה. במשפחה שלנו כולם הולכים אליו, אולי בגלל זה הם צחקו. מישהו אמר: הרופא הזה, אתה בא אליו עם כאבים בבוהן, הוא אומר לך להוריד חולצה. אז המשכתי ללכת אליו.