ורד גרמן | בדיןתקציר: סיפור קצר על אם קשת יום וילדה שרק חולמת על ניחוח של בדין...
כל האימהות היו עושות כביסה עם מרכך "בדין". בדמיוני היה ריח ה"בדין" ורוד, נשפך כזה, כמו שמלות מלמלה של פיות או של נסיכות דיסני. אמא שלי אף פעם לא כיבסה עם "בדין". גם במקלחת, כשסיבנה את הגוף שלה, היא הייתה משתמשת ב"סינטבון". היא גם עישנה "קאמל" וריח הסיגריות דבק לעורה ואפילו שהייתה מתקלחת שלוש פעמים ביום אף פעם לא נדף ממנה ריח עדין ורענן, אלא חריף וחזק של "קאמל" ו"סינטבון". הסיגריות עלו אז תשע עשרה תשעים שקלים וכל חפיסה שהייתי קונה עבורה הייתה מרחיקה אותי מריח ה"בדין" המיוחל, כולאת אותנו בעננת עשן תמידית.
אמא שלי הייתה תופרת. לא מעצבת אופנה, סתם מתקנת בגדים. היא עבדה אז בכוך קטן במתפרה דלה ואפרורית בהדר, ברחוב החלוץ, בין חנויות מכולת וחלונות ראווה מאובקים. אפילו בובות הדיגום היו שם עלובות, ערופות ראש, אלמוניות. אמא הייתה מחזיקה בפיה את סיכות התפירה, ועובדת סביב הבובות במרץ, ביעילות, כל כך שנאתי את הדייקנות שלה, את החריצות. משחילה חוט למחט ומשחילה חגורת גומי למכנס, ערמת הבגדים המתוקנים הולכת ונערמת כמו מגדל, חולצה בוורוד זוהר של נערה מעל לאפודה אפורה של אדון, שמלת מלמלה לצד מכנס ספורט דהוי. הבגדים שתיקנה לא דיברו זה עם זה, הם התווכחו זה עם זה ורבו, ואם נפל בגד מתוך הערימה הייתי מדמיינת שנדחף על ידי האחרים.
התפקיד שלי במתפרה היה בעיקר לשבת בשקט. השולחנות שם היו מלאים בדים צבעוניים ובמכונות תפירה, ואני עשיתי את שיעורי הבית על הרצפה, לרגליה של אימא. כשנגמרו לה הסיגריות היה עליי ללכת לאלברט מהמכולת ולקנות חפיסה חדשה. לא תמיד היה לה כסף והיא הייתה שולחת אותי הביתה ללוות כסף מ"קופת החיסכון של אבא" שהייתה קופת מיקי מאוס קטנה שבה נשמר הכסף שאבא שלי היה שולח לי מאוקראינה. השכנות תמיד צחקו שבדרך כלל שולחים כסף מישראל לרוסיה, ורק אצלנו זה הפוך, באוקראינה המצב טוב יותר מאשר בישראל.
פעם בשנה, ביום ההולדת שלי, אבא היה מתקשר. קצרת הרוח אמא הייתה מעבירה לי את השפופרת ובורחת לעשן במרפסת השירות. כשהייתה חוזרת, קולה היה רועד ועיניה הלחות היו מסגירות אותה. "איך הוא?" הייתה שואלת קצרות. "בסדר," הייתי עונה, ולא מספרת על אשתו החדשה ולא על התינוק החדש שנולד להם. תינוק בן, זכר, מה שאמא לא הצליחה להביא לאבא. כמה שלא ניסתה היא הצליחה להביא רק אותי, הבינונית בלימודים, הבינונית בהכול.
השנה, כשהתקרב יום ההולדת שלי, הודעתי לאימא שאני לא רוצה שתתפור לי שמלה. בכל שנה היא הייתה תופרת לי שמלת מלמלה ואורזת אותה בתוך שקית ורודה. היא ציפתה שאלבש אותה למסיבה בבית הספר אבל אני העדפתי ללבוש ג'ינס וחולצת טי גם ביום ההולדת. הפעם הודעתי לאמא שאני רוצה שתקנה במתנה "בדין". מיכל גדול ורוד שיעמוד במרפסת השירות מעל למכונת הכביסה והיא תכבס אתו את כל בגדיי ואלך לבית הספר מדיפה ריח עדין ונעים של "בדין" כמו כולם.
אמא גיחכה ואפילו שראיתי שהיא נעלבת אמרה לי "בסדר" ונעלמה במרפסת עם המצית והסיגריה. ביום למחרת הלכתי לבית הספר בשמחה. בשער ראיתי את יוני מהכיתה המקבילה, הוא נעמד בדרכי ועשה כאילו הוא מרחרח את האוויר. "רוסייה מסריחה," הוא סינן כמו תמיד. אבל הפעם לא היה לי אכפת כי ידעתי שעוד מעט, בעוד כמה ימים, אמא תקנה לי "בדין" ואני אהיה בדיוק כמו כולם.