ניצה להט | על אוכל
תקציר: נטלי, ילדה עם פוטנציאל של יורופסקי, גדלה בישראל עם אם יחידנית ששמה אנה קרנינה ורק רוצה אבא.
כשיש אתנו אנשים תקראי לי אנה, אמרה לה אימא שלה מההתחלה. לא כולם צריכים לדעת שאני אימא שלך. תתארי לעצמך שאני קוראת לך בת כל הזמן ולא נטלי, איך את היית מרגישה.
היא הייתה בת חמש ובדיוק נכנסה לכתה א'. קצת לפני ראש השנה נסעה עם אימא שלה לבקר את גיורא בקיבוץ, כי אולי יעברו לגור אתו שם. הן ראו את בריכות הדגים ואיך הדייגים הלכו בתוכן במגפיים ואספו ברשתות אמנונים קופצים. אחר כך, ברפת, היא נתנה בקבוק חלב-אם לעגל תינוק.
בערב ראש השנה הן ישבו לשולחן בחדר האוכל עם גיורא ועוד שבעה אנשים ונטלי ראתה איך אנה אוכלת. היא ישבה מול ראש דג על עלה חסה ולא הביטה בעיניים שלו שהיו פקוחות ונוצצות, כי אולי הוא שמח שאישה כזו, עם המון תשוקה, הולכת לטרוף אותו. אז נטלי עדיין לא הכירה את המילה תשוקה, ולא הרבה מילים אחרות, אבל כבר הרגישה אותן.
היה בצלחת דם, ראה ראש הדג, אבל לא הדם שלו ולא של הלשון הענקית בצלחת השכנה ששכבה לצד פלח אננס. שניהם היו חיוורים ושקטים. האישה פראית, ראה ראש הדג, לידיים שלה אין סבלנות למזלג, הן הסכין, והדם שהוא רואה זולג מהציפורניים האדומות שלה שעכשיו קורעות את הפה התכלכל הבולט האירוני שלו. הוא מרגיש את הכוח של אנה, שומע את קולות הריסוק, אלף שיני תנין יש לה.
הנעליים של אנה רעבות וחסרות מנוחה אחרי כל התפילות החילוניות הקדושות הארוכות של הקיבוץ ויש להן קצב אלים מתגבר והולך שמרעיד את השולחן ואותו ואת הלשון בצלחת.
הוא צורח כשנשארים לו רבע פה ועין אחת, שוב מרגיש את החנק, זוכר את הרגע בו התפלל לפטיש. והיא ממשיכה, ממשיכה. לא רואה, לא שומעת. השפתיים שלה מוצצות ויש לה רוק על הסנטר. כמה מתוק הוא טעם הרצח.
אנה מנגבת בעדינות במפית צהובה את האצבעות המשומנות עם ציפורני העיט והקצוות שלהן לוחצות על הלשון. הלשון תפוחה וסרבנית-נענית, ולכן הציפורניים שוקעות עמוק בבטן הרכה שלה, נאנחות מעונג.
נטלי קמה ורצה ומחפשת מהר את בית השימוש, שתספיק ל... אבל עוד בחדר האוכל ההומה, על הרצפה הזורחת ועל השמלה החגיגית, היא מקיאה ריר עור חסה ירוק ובשר צהבהב חנוט של שריר אננס, וגם את כל התוך שלה, הקיבה, המעיים, הלב. אחר כך, כשהיא שוכבת בחדר של גיורא, נקייה, ריקה, יחפה, עם שמלה ענקית שהיא גופיה של גיורא, היא חושבת אם כרתו לפרה את הלשון לפני או אחרי שהרגו אותה ואם זה היה הילד שלה שינק חלב מהבקבוק. בסוף החג אימא והיא חזרו לדירה בתל אביב ולא הצטרפו לקיבוץ ולא ראו את גיורא יותר, אולי בגלל מה שעשתה. ואימא אמרה שגמרנו עם גיורצ'יקים איגנורנטים מקיבוץ.
שנתיים אחר כך, היא ואנה וויקטור הווטרינר עמדו במוזיאון תל אביב מול תמונת טבע דומם. שוב ראש דג על צלחת ולשון פרה על צלחת שכנה. אותן מחשבות מפעם חלפו בראשו של הדג והלשון לא חשבה כי אין מוח בלשון. אנה יפהפייה, חשבו הדג ונטלי וויקטור. היא הביטה בעיניים ענקיות נוצצות בקיפולי וילון קטיפת היין-אדום-עתיק מאחור, במפת השולחן המתוחה בשמנת, צלחות עגולות טהורות בלבן עם עיטור זהב עדין וחלקי החיות המתות, תכלכלים לצד אספרגוס בירוק זוהר ופלח לימון צהוב. אוה, והכוסות הדקיקות השקופות בוורדרד! מלמעלה נברשת נרות רועדים בפרחי ברונזה, והכול אור-צל אור-צל צבוע מתנועע, הרמוניה שמימית.
מעצמת הפאר אנה עצמה עיניים ונטלי ידעה שלא היה סכו"ם בציור כי אחרי שתפסיק להתפעם, היא תטרוף את הדג בידיים ואחר כך תנעץ ציפורניים בצבע טבעי ברך הקשה של הלשון ותרעד מהעונג.
בציור היה חסר הדם מהפעם הקודמת, ונטלי נעצה בכוח את השיניים בלשון וטעמה את הדם.
"מאיפה הדם הזה, נטשה, נשכת את הלשון?" – שאלה אימא אנה – "גם לי זה קורה בדיוק ככה, כשאני נלהבת ממשהו ושוכחת שאסור לנעול את הפה חזק."
"לא" – אמר ויקטור – "היא רוצה להרגיש."
למרות שלא התייחס אליה כמעט, מאותו רגע נטלי התפללה שלוש פעמים ביום תפילות מיוחדות שוויקטור הוא אבא שלה האבוד, אחר כך שש, גם בלילה, והתחילה לנדור נדרים ולקבל על עצמה משימות שאם תצליח בהן הוא באמת אבא שלה ויישאר אתן לתמיד. עוד תוצאות היו לביקור הזה במוזיאון, כי אימא התחילה להאמין שנטלי באמת לא יכולה לאכול כאלה דברים, ועל דבש עדיין לא החליטה. ויקטור עזב, והיא אכלה פירות וירקות למרות היוקר ושאולי גם להם כואב, ובעיקר אורז ולחם עם מרגרינה. כשהיתה בת תשע כבר ידעה שהיא גדולה מאד, הכי גבוהה וגדולה ורחבה מכולם, יותר מהמורה, בגלל אבא שלה שאימא אמרה שהיה ענק וטורף בלי תחתית ובנזונה, והגודל כבר התחיל לתקוף אותה.
ואז, יום אחד, הופיע לב עם כלב קווקזי, ונטלי התחילה שוב להתפלל ולנדור.