יוצרים/ות

לאה פוקס | לא צריך לספר הכול

האריחים השטופים נראו לישראלה מצוחצחים. קרני השמש שהאירו בחוזקה את חדר האורחים העידו לא רק על ניקיון, אלא גם על ברק אחיד. בדיוק כמו שהוא אהב בארץ ואוהֵב עכשיו בסן פרנסיסקו. בעצם גם היא. פתאום, ליד השטיח הלבן, נדמה לה שהיא רואה כתם וניגשה לראות מה זה. שלולית קטנה. היא כרעה על ברכיה ומחתה אותה במגבת. אחר כך התרחקה מעט כדי להתבונן טוב יותר ברצף האור שעלה מהרצפה. שום כתם של מים או צל של אבק לא הפריעו יותר.

אדווה של שמחה עלתה בה, אבל שקעה במהירות. יש עוד כמה שעות טובות עד שיחזור מהעבודה. בטח יעיף מבט על הסלון ואולי סוף סוף יפסיק לשתוק. ואז יהיה קצת שקט. הוא יחייך אליה. וגם היא תחייך כי בעצם הכול טוב. 

בגינה התנועעו ברוח העצים והנדנדה של הילדים. ישראלה ראתה אותם נשקפים דרך השִּמשה כאילו היו נטועים בסלון. אליהם רצתה לרוץ, לעמוד תחת העצים, לתחוב את האף לתוך השושנים ולשאוב את הריח הפראי וגם המבוית שנדף מהן, לשמוע את פצפוץ עלי השלכת האדמדמים תחת נעליה, לברוא מחדש את משחקי המחבואים והתופסת עם החברים מהילדות.

אבל בשביל מה? בשביל מה להיות עוד פעם ילדה, כשאני כבר אימא בעצמי? הרי לילדוּת אפשר לחזור רק בזיכרונות. אבל אולי רק עוד קצת. היא ידעה שלא מספיק להצמיד את העיניים החוצה. צריך גם לצאת לשם. להיות.

פתאום שמעה את הדלת נפתחת, וחזר הפחד. שמעה את ה"הי מה נשמע" שלו, והפחד, לוחץ בחזה, נוזל לבטן, נפל אל הרגליים והזדחל אל הבהונות בתנועות של נחש. היא רצתה לשאול מה קרה שחזר כל כך מוקדם, אבל העמידה פנים שלא שמעה אותו. כאילו אף אחד לא נכנס. מזווית העין הבחינה שהוא סוקר את החדר במבט ממושך. אחר כך ניגש אליה והעביר את ידו בחטף על ראשה. יופי של עבודה נתת כאן, אמר. אבל הפעם היא לא חייכה אליו, לא אמרה לו תודה. לא אמרה שהוריה צדקו. לא אמרה שהיא חייבת לברוח ממנו. פשוט שתקה. רק שיעול ריק נפלט ממנה.

שרוליק, מה קרה? נתפס לך הסטרטר? שאל והעביר אצבעות על צווארו, במין קוד של בדיחה גברית. היא נענעה את ראשה מצד לצד. לא רוצָה לא צריך. את לא עושָה לי טובות, אמר, והיה נדמה לה שֶיֵּש טיפת עצב בקול שלו. ריחמה עליו, אפילו הרבה, אבל המשיכה לשתוק והלכה לחדר הילדים.

בחדר השתקעה לתוך אחד מִשְנֵי הפופים הגדולים, ומבטה ננעץ בתמונת הכלבלבים על הקיר. היא הביטה ארוכות בנעלי הבית הפרוותיות של בנה ובתה. עיניה חלפו על השמיכות, הכריות והסדינים. על ציורי סמי הכבאי של רון ועל החד קרן של טל. היא שאפה בהנאה את ריחו של נוזל הכביסה שנמהל בְּרֵיח ילדיה. אבל לתוך הריח הטוב התגנב גם הריח שלו, ריח של לילות סוערים של פעם ושל אנחנו נגד העולם שלפעמים הצליחו לטשטש את הכעס שלה. היא החליטה שלא עוד, לא יותר.

אז בשביל זה הוא הגיע מוקדם הביתה, שעתיים לפני שאני מוציאה את רון וטל מהגנים, דיברה אל תוך עצמה. וכמו שלא שמע אותה הוא, גם היא לא שמעה את עצמה. הרגישה שהיא נעלמת. את הכוחות נגמרים לה. רצתה להתקשר ארצָה לאימא אבל ידעה מה תשמע ממנה. בטח תִּרצֶה לדבר אִתה בסקייפ. לא היה לה חשק שֶׁאִימָּהּ תראה אותה בוכה. אולי אבא יהיה רך יותר, אבל לאביה לא יכלה לספר הכול, ובכלל בישראל עכשיו לילה. מה, עוד פעם תעיר אותם?

זיוה. זהו. היא תתקשר עכשיו לזיוה. החברה הפסיכולוגית שהגיעה כמוה מהארץ ללוס אנג'לס, היחידה שאמרה לה להתקשר אליה מתי שהיא רוצה. אבל מה תגיד לה, שבעלה חזר מוקדם הביתה? ביג דיל, מכל זבוב היא עושה בעל זבוב. דרמה קווין, כמו שהוא קרא לה לא פעם. אבל זה לא הבעל של זיוה שאמר פעם בארוחת ערב אצלם שנישואין זה בשביל מין זמין? זיוה בכלל לא שמה לב למה שהוא אמר, אולי העמידה פנים. הכול נראה אצלה כל כך מושלם, הבעל המחבק והילדים המנומסים והדוקטורט שלה שאו-טו-טו היא מסיימת כאן, ועוד בברקלי.

ישראלה התחילה להקיש את המספר של זיוה, אבל אז הופיעו נעלי הריצה שלו, אלה שאי אפשר לשמוע, שמשום מה נעל אותן היום למשרד. את בורחת ממני, אמר בנזיפה של הורה לילד. הגוף שלה התקפל לתוך עצמו. מין עובָּר. בתוך קצת מדי מי שפיר.

היא כבר לא שאלה את עצמה למה הוא מושך אותה בכוח, משליך את גופה על המיטה של טל. לו ידעה שזה יקרה היום, לא הייתה נועלת הבוקר את האדידס הגבוהות עם השרוכים הקשורים. עכשיו לא היה לה זמן לחשוב. רק הרגישה את הזעם שלו כשבעט בנעליה ושמעה אותן מוטחות אל הדלת, על רצפת המסדרון. לא פעם הבטיח לה שלא יחזור על הטֶקֶס הזה. שוב ושוב הבטיח, ובכל פעם שחזר הטקס על עצמו, הרגישה את סרטן האֵימה לופת אותה ועושה בה כבתוך שלו. עשיו היו תנועותיו חדות מהרגיל. היה נדמֶה לה שהוא מגלֵחַ ממנה את הבגדים, קודם החולצה שהשמיעה קול קריעה. אחר כך הג'ינס הצמוד, שהוא מָשַך ממנה בתנועה סיבובית של חולץ פקקים. את החזייה והתחתונים שלף במהירות. מִטְרָדִים מיותרים, קרא להם. לפעמים בשעת רצון או לצון, היה מניח את החזייה שלה על ראשו ומקפץ. אבל לא היום.

עכשיו תסתכלי אלי, לחש בארסיות, וּכְבָר היה בְּתוֹכָה. היא סובבה את הראש הַצִּדָהּ, סגרה בְּכוֹחַ את העיניים. חסֵר לך שלא תסתכלי אלי עכשיו, נָהַם לתוך אוזנה, והפחד היה חזק מן הכאב שֶנָּקַב בָּהּ פעם אחר פעם. היא שילבה את ידיה מאחורי צווארו וקֵירבה את ראשו אליה, שֶלֹא יראֶה את עיניה עצומות. ולה יישאר הַרֵיחַ שלו ביחד עם הַאַבֶנְטוּס שקנתה לו ליום ההולדת. בעצם זה לא היה הבושם. זה היה הריח הטבעי שלו שתמיד משך אותה אליו. אפילו עכשיו.

קיר פחות יבש ממך, אמר לה בשקט אחרי שקם, העלה על עצמו במהירות את התחתונים והמכנסיים, לבש את החולצה שגיהצה לו הבוקר. בתנועה אגבית העביר אצבע על הקפלים הישרים לאורך השרוולים. אחר כך שמעה את דלת הכניסה נסגרת בשקט, את קול הזינוק החרישי של המכונית. הכול היה כל כך מהר, כאילו לא היה. רק הבגדים שלה על הרצפה, השרוולים הפרומים והג'ינס ההפוכים. את הנעליים מצאה בקצה המסדרון. היא ראתה ששְרוֹך אחד נקרע.

לגני הילדים של טל ורון הגיעה אחרי שהסתובבה ברחבי העיר יותר משעה. הרגל לחצה עוד ועוד על דוושת הגז. היא ראתה את המכוניות טסות בכביש, את העצים מְרַצְרְצִים על פניה, את הכחול של האוקיינוס. רק למחוג שרעד על שישים מייל לא שמה לב. קול הסירֶנה הפתיע אותה. הִתְחָרָה בדפיקות הלב המאיצות שלה. ברגע הראשון, כשראתה את הניידת במראָה האחורית, ניסתה לברוח, הִגְבִּירָה את המהירות. הרגל כמעט מעכה את הדוושה. היא האטה רק כשהניידת כמעט נגעה במכונית. פתאום התעשתה וירדה אל השוליים. שני שוטרים גבוהים יצאו לעברה. היא ניסתה לפתוח את החלון. לא מצאה את הלחצן המתאים. האצבעות רעדו יותר מדי. נפתחו החלונות האחוריים. בקושי הגיעה עם הידיים לתא הכפפות, לרישיון הנהיגה, לניירות.

מסרה אותם לידי השוטר. שמעה את חבֵרו מתקשֵר לְבֵרוּר הפרטים, לַאִימוּת. אַתְּ נסעת במהירות של 65 מייל. כאן, בתוך העיר, המהירות המותרת היא עד 35 מייל לשעה. צאי בבקשה מהמכונית. לכי ישר, רגל אחרי רגל. 

היא ניסתה ללכת על הקו הדמיוני. ישר. הרגליים רעדו. נכשלה. עם הינשוף הצליחה. תני לנו סיבה מוצדקת למהירות הזאת בעיר, אמר השוטר השני בפנים חמורות, לא לפני שווידא  שהרישיון שלה בתוקף. 

אונס, רצתה לצעוק, אבל לא הייתה בטוחה. בעלי, ניסתה לצרוח, אבל בעצם שיתפה אִתו פעולה. השפתיים שלה חסמו את הַפֶּה. סגרו על פיה מלמעלה. מלמטה. חזק. כל כך חזק שהרגישה איך העוֹר היבֵש מתקלף מהן. פחדתי לא להגיע בזמן לגנים של הילדים שלי. שמעה את המילים שלה, אבל לא הייתה בטוחה שהן באמת יצאו ממנה. אבל עכשיו שלוש וחצי. הגנים פתוחים עד ארבע, אמר השוטר, ובקול שלו היה משהו רך. כמעט התפתתה לספר לו את האמת. אבל לא צריך לספר הכול, ככה אימא אמרה לה תמיד. הרכות בקול שלו הזכירה לה את הַנּוֹקְטוֹרְנוֹ של שוֹפֶּן שהתאמנה עליו בכל בוקר לפני בית ספר, רך ואוהב וגם קצת מיוסר. אימא שלה עמדה אז בין הפסנתר לשעון הקיר ובדקה שישראלה מנגנת. שלושת רבעי שעה לפני ההליכה ללימודים. והיא, ישראלה, את המוסיקה של שופן הכי אהבה. אבל לא את הַפְּּרֵלוּדִים של בָּאךְ. בכל פעם שניגנה אותם, ידעה מה הרגיש סיזיפוס  כשנשא על כתפיו סלע כבד לראש ההר, ומשם תמיד נפל ארצה.    

היא שמעה את השוטר השני מזעיק עוד ניידת. אַת תִּיסְעִי עכשיו אחרֵי הניידת, זאת שֶכָּאן, אָמַר. מִיָּד תגיע עוד אחת ותיסע אחרייך. נְלַוֶוה אותך עד לַגנים של הילדים שלך, תיקחי אותם הביתה, וּבַבַּיִת נדבֵּר. יהיה שם מישהו? כן, ענתה בקושי. אבקש מבעלי לחזור מוקדם מהעבודה, לחשה. לא צריך, שמעה את התשובה. אנחנו נודיע לו. מה מספר הטלפון שלו? עכשיו אנחנו מלפנייך ומאחורייך. אִם תנסי לברוח, אמר השוטר, זה עִם הקול הרך, נשלול לך את רישיון הנהיגה. ובכל זאת, לא האמינה לו, כי נדמֶה היה לה שהוא מבין יותר ממה שהֶרְאָה. אַחֶרֶת היה שוֹלֵל לה את הרישיון כבר כאן, כבר עכשיו.