לאה פוקס | החברים של אליה
תקציר: מלחמה דמיונית בזמן הקורונה בין דמויות ספרותיות לבין מי שכותבת אותן, כשבתווך המחשב היודע כול.
בטיסה הקבוצתית מברזיל ארצה, על מסך הסלולרי של אלִיָה הופיעו נוסעים ברכבת שפתאום צנחו לארץ. אז דממו. הם מתים כמו זבובים, אמרו אביבה וגבי מהקבוצה. זה בסין, רחוק מישראל, ענתה אֵלִיָּה ונשמה לרווחה. אז למחלה עוד לא היה שֵם, אבל אלִיָּה כבר עכשיו הייתה עושה אחורה פנֵה וחוזרת לקרחוני פטגוניה. בטח כבר הפשירו לכחול נוזלי דומה לדיו, אמרה לעצמה. הייתה חוזרת הרגע גם לחנות הספרים העצומה בבואנוס איירס. זאת שבתוך תיאטרון מפואר, מלא יציעים מוזהבים וציורי קיר ומסך אדום חצוי לשניים מעל הבמה. רק המחזה חסֵּר, חשבה ושקעה בשֵינה.
כשנחתו בישראל כבר קראו למחלה קורונה. מאז, אפילו הפכה למגפה. יומיים מאוחר יותר, נכנסו כל חברי הקבוצה לבידוד, כי בטיסה הייתה חולת קורונה שעלתה במדריד. מאז התעופפו הרבה שמועות וסרטוני סרק וגם כמה ניחושים איך הקורונה יצאה לעולם. בינתיים, כמו שערותיה של מדוזה, הקורונה זחלה לכל עֵבֶר וקיבלה גוף מדבק ופנים של מלאך המוות. על המִּרקע בבית של אֵלִיָּה הופיעו עוד חולים שמתקשים לנשום, עוד צוותים רפואיים בחליפות חלל לבנות, עוד יועצי קורונה למיניהם. השדרנים התחרו ביניהם מי ידווח על מספר גבוה יותר של מתים ועל גזרות חדשות וסותרות: אסור לצאת החוצה, חייבים לעטות מסכה בחוץ, בעיקר בחנויות מזון או במרפאות. ממש כמו בַּדֶּבֶר של קאמי, חשבה אֵלִיָּה, כשהשקט הפך לדייר קבע בחדרים, הגיע אפילו לחדר העבודה שלה. רק המחשב לא הפסיק לנדנד:
- נורא משעמם לי. אני מוכרח לדעת מה קורה בספר שהתחלת לכתוב לפני שנתיים.- אין לי ראש אליך עכשיו, השיבה אליה (בראש שלה).
- הראש שלך מעל הצוואר, קצת מעל הכתפיים, גיחך המחשב.
- לא. הראש שלי בבנים, בנשים שלהם. בעיקר בנכדים. אפילו פרסמתי עליהם שיר בפייסבוק, ענתה אליה ומחתה דמעה.
- לי את לא צריכה לספר. הרי הקלדת אותו עלי. זוכרת? לכולם את עונה בטלפון, אפילו לחברים. ומה אתי? את בקושי מסתכלת עלי. רגע, את לא מדברת עם המנחות שלך
בזום? דרכי? אני רואה הכול. מה יש? את לא יכולה לקחת את הרעיונות מהשיעורים ולהכניס אותם לספר שלך?
- לעזאזל אתך. כמה שאתה צודק, השיבה אליה.
- זוכרת שדורית הציעה לך להרוג מישהו בספר שלך? גם שרה אמרה שכדאי לך להיכנס יותר לתוך הדמויות. אם את לא זוכרת, אני זוכר במקומך. אז יאללה לעבודה.
לא היה לה לא כוח ולא לב לגשת למחשב, אבל התמונות של הנכדים על המסך שלו עשו את העבודה. אז כל בוקר ניגשה למחשב, לתמונות המתחלפות של ים ושדות שהתעקשו להופיע בין נכד לנכד, פתחה קבצי וורד והמציאה אנשים חדשים, בראה עבורם עולמות ויִישבה אותם מחדש. עשתה כמו בילדותה, כשריחמה על ארון הבגדים, שהסיידים הזיזו אותו מהקיר, כדי לצבוע מאחוריו. אז היא, רק בת ארבע, הפכה את הארון לשומר הראש של השעון של אבא. החביאה בין רגליו את השעון היקר ואיזה יופי היה כשכולם חיפשו אותו. לא זכרה אם גילתה להם איפה הוא, אבל זה לא היה חשוב. העיקר שהצילה את השעון והארון משעמום.
עכשיו היה הרבה יותר קשה. מולה התיישבה הדמות הראשית, מרינה כחולת העיניים, ידיה על מותניה כמי שששה לקרב. "אנחנו הולכים להילחם אִתכם, להילחם אִתכם. מאתנו תצא אלִיָּה ראשונה...", קטע את מחשבותיה שיר-מִשחק מבית ספר יסודי.
- אליה, לא מתאים לך פומפוזיות. תראו אותה. איזה אספירציות יש לה. בחיים, אין לך סיכוי לכתוב אותי. את יודעת מה זה לחיות בפטרבורג ואחר כך להגיע לפה, לאוריינט? שאלה מרינה רושפת אש, הגיבורה המרכזית בספר שאלִיָה כתבה.-- דווקא ביקרתי בסנט פטרבורג, הארמונות של הצארים דקורטיביים מאוד, מלא שיש וזהב וכורסאות מרופדות ותמונות של ציירים. אבל ברחוב אנשים עם פנים עצובות ועיניים מסתכלות למטה, ברצפה. את אומרת שכל כך טוב היה לכם שמה? סנטה במרינה.
- נו, זה לא קשור. מי הרשה לך לכתוב אותי בתור אחת מסכנה, עם בעל סמרטוט? ודווקא עכשיו בקורונה, כשאין עם מי לדבר? המשיכה מרינה לכעוס, ונופפה לצדדים את תלתליה הבהירים.
- בסדר, בסדר. אכתוב בשבילך גבר אחר. סרגיי. עם רצון ברזל. גם חזק וגבוה, כמו שאת אוהבת. רק כואב לי לסלק את סלאבה. הוא יותר מתאים לך, התעצבה אליה, אבל כשהביטה לתוך מרינה, ראתה את הקרביים שלה עולים ויורדים, מכונת הנשמה ממש שפועלת על פול ווליום.
סרגיי הגיע, יפה תואר כנסיך מן האגדות, מלא טענות כרימון:
בלילה, ביקרו אותה כולם. כל הדמויות ברומן שלה. כעסו, הודיעו שלא ישתפו פעולה לא אִתהּ ולא עם אחרים שבספר. מוקדם בבוקר, לא קרני השמש הראשונות העירו אותה, כי אם נינוצ'קה, הבת של מרינה וסרגיי. הצעירה התעופפה פנימה דרך החלון הפתוח כמו איזה פיטר פן, עצרה ליד המחשב של אליה, ושטחה טענותיה מתוך חליפה שחורה כפרקליטה בבית המשפט.- אהה, זה המקום שבו את יולדת אותנו? את בכלל יודעת מה המחשב שלך עושה לנו? ממתי אני הפיאנסה של שמואל? הוא שומר שבת. אני בכלל קיבלתי כבר כמה הזמנות להיות מודליסטית. דוגמנית. יש אפילו סוכן. מה? לא ידעת? דווקא עכשיו, בקורונה, פגשתי אותו.
- יצאת בקורונה? לא פחדת? חוץ מזה, שמואל בחור נהדר, התעקשה אלִיָּה.
- בבקשה תסתכלי לפינה של החדר, זעמה נינוצ'קה. היא הושיטה אצבע לעבר צללית של גבר מתנועעת קדימה ואחורה, קופסא קטנה על ראשו והוא עוטף את זרועותיו ברצועות.
כן. הוא מניח תפילין, ענתה אליה, והבינה פתאום שהקשר בין השניים, שכל כך הטיבה לתאר, עומד להיפרם.
הגיעו אחרים, חברים של מרינה, אמא ואבא של סרגי, אחותו הנשואה עם בעלה, מלאי טרוניות וכולם רוצים שתכתוב אותם מחדש. אז אליה לשה מחדש את המילים ובנתה מהן סיפור מסגרת. גם סיפור פנימי. אבל שום דבר לא עניין יותר את מרינה וסרגיי. הם המשיכו לכעוס, הפעם לא עליה, אלא זה על זו. סרגיי עבד כבר כרופא עור. מרינה קיבלה סוף סוף את רישיון הפסיכיאטרית שלה, אבל לתחרות ביניהם לא היה מקום ברומן שכתבה.
גל כאב ליפף את מותניה, כשהבינה שמרינה וסרגיי חייבים ללכת, כל אחד מהם לדרכו. היא נקשרה אליהם כמו היו ילדיה, אבל הגיבורים שלה החליטו אחרת. התבוננה מחדש בעשרות הפרקים שעל המסך, אלה שנכתבו לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. מרוב עייפות, האותיות התערבבו, לפעמים חיפשה מילה מתאימה, אפילו אות אחת שתציל את הספר.
רק בשנה שאחרי הקורונה, אלִיָּה סוף סוף השלימה את הדמויות שכתבה, לא לפני שהשלימה אִתן. (מה הפלא? המציאה אותן מחדש). בסוף, נתנה לכולם ללכת. רק לא לשמואל. התמימות שלו, האהבה שלו לנינוצ'קה. אלִיָּה אפילו חשבה להחזיר אותו בשאלה, ומטֶבע הדברים אחזה בידו (המטאפורית כמובן) בניסיון נואש להחזיר אותו לספר.
- מתי כבר תתני לי ללכת? קולו פילח את ראשה, שמואל שמט את ידו והיא נפלה, ולא היה סוף לנפילה שלה. כמו בקוסטה ריקה, במונטה ורדה, כשעפה באומגה מעל יערות הגשם, אבל בחלום שלה עכשיו, הכֶּבֶל ניתק.הנפילה ארכה דקות ארוכות עד שזמן ירוק ואינסופי עטף אותה. אבל היא, שגם צפתה מן הצד וגם הרגישה איך צמחי הליאנה מטפסים עליה, לא הבינה אם באמת נפלה או שרק היה נדמה לה. ניסתה לקום, אך כדור פורח התקרב אלֶיהָ וסחף אותה לתוכו. על קירותיו השקופים ראתה עצי עד צפופים, צומחים לרוחב ולאורך, וענפיהם יוצאים מן הצמרת, מבקשים להם אור. אלִיָּה התגלגלה בעולם העגול והסגור, כמו עוּבר ברחם אמו, עד שצנחה ברכות, כמו על מוך, על המדרגות התיאטרליות של "אל אטנאו", חנות הספרים שאין דומה לה, אלפי מדפים עם ספרים בספרדית: חוליו קורטאזאר גבריאל ג. מארקס, איזאבל איינדה, פסואה, בורחס. טוב, אלה ידועים, אמרה לעצמה. לפתע הבחינה בכריכה שחורה עם כיתוב מוזהב, בעברית. כזאת שכל כך רצתה, חלמה מאז ילדותה. הספר הגיח לפתע החוצה ורפרף לתוך ידיה. ארבע נפשות מחפשות מחבר, היה כתוב עליו. זה היה הרומן הראשון שכתבה. הרומן שלה.