אהוד פדרמן | הומלס
בלילה לא עצמתי עין מרוב דאגה לחמשת הקרטונים המלאים בספרים ישנים, מצעים צהובי קצוות, ושאר אוֹצְרֵי עָבָר, שנותרו ליד פחי האשפה של בית ילדותי. אמש, יום שישי, בשעות אחר הצהריים, דילגתי על פני 17 המדרגות העשויות שברי זמן מתנדנדים, המובילות ממפלס הרחוב אל הכניסה המקומרת של המבצר העומד בפינת הרחובות וינגייט והחשמונאים. אחר כך, מתנשם בכבדות, עליתי את 27 המדרגות החלקלקות המובילות הביתה. דירת שלושה חדרים, שלוש מרפסות ואינספור ארונות, הבית אליו נכנסו הוריי לגור כשישים שנים קודם לכן, הם ושלשת ילדיהם: אחותי בת ה 15, אחי בן ה 11 ואני שהייתי בן 3.
צלצלתי בפעמון, מרובע קטן ואדום שלעתים קרובות נתקע אחרי הדינג והיה צורך לחלצו בעזרת משהו חד כדי שינגן את הדונג. הפעם הושלם הדינג-דונג. ציפיתי לשמוע את קולה של אימא עולה מאחורי דלת העץ, ספק אומרת ספק שואלת מחריר ההצצה, "זה אתה הוּדִי?" לא ממתינה לתשובה, פותחת את מנעול הייל וממשיכה ב"תנגב טוב-טוב ת'רגליים."
במקום זאת נשמעה פתיחת רב-בריח. הפלדלת נפתחה לרווחה מזמינה ואת הפתח מילאה דמותו הבריונית של גברי, שוכר הדירה מזה כעשר שנים ובעליה מזה כחודש. גברי – "גבריאל" על הצ'קים של שכר הדירה – נסוג לפנים הבית: "תכנס יודה," אמר, ולאחר השתהות קלה, "תרגיש בבית!"
על משקוף הדלת עוד הייתה המזוזה הכסופה שהתקין אבי. המזוזה שאמי הייתה מנשקת, ממלמלת תפילה, בכל פעם שיצאתי את הבית. נכנסתי בגוף מכווץ ובפה יבש.
לינה, אשתו זה מקרוב של גברי, צפתה בסלון בטלוויזיה שדיברה רוסית ומלמלה שלום קר ממעמקי הכורסא – בדיוק במקום שבו נהג אבי לשבת –וממנה לא זזה משך כל ביקורי.
גברי אמר: "תשתה משהו?"
"לא תודה, שתיתי רק עכשיו," שיקרתי.
רגע של מבוכה. הסכם המכירה נחתם, המשכנתה אושרה, הכסף שולם. הרגשתי כמי שנפרד מאהובה ישנה ומבטיו מלטפים את זיכרון חמוקיה לפני שיחמקו ממנו לעד. בהול הדירה עמדו עכשיו שבעה קרטונים. בתוכם החפצים האחרונים שנותרו מאז עזבה אמי את הבית לפני כעשור ועברה להתגורר באחוזת ראשונים. שלוש שנים אחר כך שכרו את הדירה גברי ואביו, שלא ידע מילה בעברית. האב עלה ארצה כדי לעבור ניתוח לב ולאחר שהחלים חזר לגרוזיה מולדתו. גברי נשאר בישראל ללא משפחה.
מאחורי ערימת הקרטונים עמד הרהיט הנייד האחרון שהיה שייך להוריי – המזנון. עדיין כהה ונוצץ, מבריק מפוליטורה כמו לפני עשרות שנים כשהעלה אותו לכאן הנגר. ניגשתי והחלקתי על המזנון בידי – דבר שהיה תכלית האיסור בזמנה של אימא מחשש כתמי אצבעות – שמעתי את גברי אומר: "אתה יכול לקחת אותו."
'"הוא שייך לדירה," היססתי. "אם נזיז אותו, בטח יכעס ויתפרק."
גברי חייך, חושף שיניים צחורות: "זהב לא מצאתי בפנים."
חשדנותי – פרי הדעות הקדומות שהוטמעו בי כאן, בין הקירות האלה – נמוגה לרגע ואפילו הצטערתי בשבילו. גברי עבד כסניטר בחברה להדברת מזיקים, ולינה – שהעלה אותה ארצה לפני כשנה מאוקראינה – עבדה כקופאית בסופר. הם לקחו משכנתה בגובה 90 אחוזים ממחיר הדירה, שכדי להחזירה לבנק יצטרכו לעבוד הרבה וקשה ולהצטמצם במשך שנים רבות. אבל רגע החסד בא וחלף. נזכרתי שגברי לא התמקח על המחיר גם כשהעליתי אותו בתירוץ צולע ב 50 אלף מעבר למחיר שנקבתי בו בתחילה. אבל גברי לא הגיב כצפוי מגברים קווקזים, רק אמר שיבדוק עם הבנק וחזר כעבור שבוע עם תשובה שהוא מסכים. למה לא ביקשתי יותר? נזפתי בעצמי עכשיו. דירה עם פוטנציאל, מוארת ויפה, שלא לדבר על הזיכרונות היקרים הספוגים בקירותיה.
"אני יכול לעשות סיבוב אחרון?" שאלתי.
"תרגיש בבית!" חיוכו חזר והוסיף: "אתה יכול לבוא עוד פעם, מתי שתרצה."
חלפתי תחת הפתח המקומר המפריד את ההול מהמסדרון. עיניי חיפשו את מכשיר הטלפון השחור שעמד על שרפרף בלב הבית. הטלפון שצלצולו היה מחריד אותי, כמו ביקש מישהו לחדור לעולם ילדותי המסוגרת. המסדרון התכווץ עם השנים, עברתי תחת פתח הבוידעם הקטן בו החביא אבא את תכשיטיה של אימא, ונכנסתי לחדר הילדים. במרומי החדר ריחפו פָּיֶיטִים נוצצים על התקרה.
"זה נשאר מכריסמס," השיב גברי למבטי השואל. ראיתי את הורי מתהפכים בקבר ישראל הזוגי שלהם בחוף הכרמל. הלכתי והסטתי את מבטי לכותל הדרומי. קיר הארונות לא השתנה. ארבע דלתות של ארון בגדים, מעליהן שש דלתות של ארונות שאחסנו בזמנו סדיני כותנה צחורים, מגוהצים ומעומלנים, ציפות וציפיות ריחניות, מפות רקומות ומפיות תחרה ומגבות. בארונות העליונים אפסנה אמי בנפטלין חפצים שנועדו לשמר זיכרונות: אנציקלופדיות שפג תוקפן, מכתבי אהבות שמתו מיתה טבעית או אלימה, חיתולי בד, מגן ראש של מיטת תינוק, בגדי ילדים, מדי צבא, עיתונים מימי מלחמה, תרמיל ריק של פגז, סמלים ואותות המעידים על השתתפות של בני הבית במלחמות ישראל.
במרכז הארון הייתה ויטרינה בעלת דלתות זכוכית נגררות. הזכוכית נעלמה. הוויטרינה נותרה כפה פעור. תחתיה, סגור בשתי דלתות קטנות, היה פעם ארון הצעצועים שלי. גברי אמר בגאווה: "אשתי בהריון," ובאותה נשימה, "החדר הזה יהיה חדר ילדים."
בקושי עצרתי את עצמי מלפתוח את ארון הצעצועים, להוציא מתוכו ולפזר על שטיח הפרוש בזיכרוני את עשרות המכוניות הגודשות אותו ומחכות עשרות שנים לילד שישוב וישחק בהן. קיר תעודות הגמר ותמונות המחזור היה חשוף. גברי למד הנדסאות באיזו מכללה אך בשל עול הפרנסה לא הצליח, כך סיפר, לסיים את לימודיו.
צמודה לקיר הצפוני, מתחת לחלון הקטן, עמדה ספת הנוער הכתומה והמוכתמת, עליה איבדתי את בתולי. היא הייתה ג'ינג'ית תלמידת שמינית. מעליה גהר תותחן ביישן המשכנע אותה שסיכוייו לשרוד במלחמת ההתשה שהתנהלה אז בסמוך לתעלת סואץ, קלושים. המעשה עצמו היה גולמני וחפוז. אני זוכר, בהעדר דם, את המחשבה המכאיבה שלא הייתי הראשון שלה.
מחדר הילדים עברנו לחדר האמבטיה. "תראה, תראה, מה נשאר כאן," אמר גברי, "בטח שכחת!"
לבקשתי הוא הביא סכין וקילף בזהירות את שלטי המגבות הדבוקים מעל ווי החרסינה הלבנה. שלטים קטנים ודהויים שהיו פעם אדומים ועליהם כיתוב לבן מובלט – "ידיים" "אימא" "אבא" "הודי" "אורחים" – השלטים התפוררו ממגע הסכין. אספתי את השרידים בשקית קטנה.
פתחתי את דלת בית השימוש. שם, בבוידעם הגדול, הסתתר אחד מפלאי תבל של ילדותי, מפלי הניאגרה. משכתי בידית המחוברת לשרשרת מתכת דקה. געש המים השוטפים את האסלה הישנה לא השתנה. בחור המנעול היה תקוע מפתח. פעם בהיותי כבן חמש, באקט נדיר של מרי וכנגד ההוראה המפורשת שלא לנעול את הדלת בפני אמי חודרת חדרי הנפש, נעלתי אותה ולא הצלחתי לפתוח.
בחדר האמבטיה הסמוך לא היה מעולם מפתח בחור המנעול, מה שאפשר לי בהיותי כבן 8 להציץ מבעדו בשדיה הכבדים של מדלן, עוזרת בית צעירה בעלת מבטא צרפתי שעבדה אצלנו. צפיתי עליה בשעה שהחליפה בגדים וחיוך מדיח זורח על פניה. אימא, שדבר לא נעלם מעיניה, פיטרה את מדלן והחליפה אותה בעוזרת אחרת, שהייתה מכוסה מכף רגל ועד צוואר, וליתר בטחון גם תחבה גוש נייר לתוך חור המנעול. מהסלון קראה לינה לגברי. הוא ביקש את סליחתי וניגש לסלון. ניצלתי את ההזדמנות, התכופפתי להציץ, ופטמותיה המדליקות של מדלן שבו והזדקרו לנגד עיניי.
עברנו למטבח. הפורמייקה הכחולה המודבקת על עץ הארונות התעוותה וקיבלה עם השנים בְּטָנִים ואוזניים. הצצתי למרפסת ומצאתי בה את ארון כלי הניקוי של אימי ואת המגירה שהוקצתה לכלי העבודה של אבא. על חבלי הכביסה שלנו היו תלויים מכנסיים, חולצות, תחתונים וחזיות לא מוכרים. יצאנו גברי ואני אל חדר השינה. המיטה בה מת אבי, בחטף, 18 שנים לפני כן, נותרה במקומה. רק המזרון הוחלף. כאן, במרפסת הגדולה, הוא נהג לשבת בגופייה ומכנסיים קצרים, מקלף תפוזים, מפלח אותם, סופג שמש. אם הייתה אימי יוצאת פתאום מחדר השינה ורואה במרפסת את בית המלאכה שגברי הקים כאן, הייתה מתה שוב, בו במקום.
גברי אמר בגאווה: "המרפסת זאת האימפריה שלי. כאן אני עושה עבודות נגרות." אני מניח שאבי, בניגוד אלי, היה מבטא את הערכתו לעולה החדש הבונה את עצמו מאפס, והיה נותן לו הנחה במחיר הדירה. אני הסתפקתי ב"כל הכבוד, גברי."
עשר שנים לפני כן, כששכר גברי את הדירה עם אביו, סיפר שעלו מטיביליסי בירת גיאורגיה. משהבחין במבטי המסתייג ושמע את דרישתי לערבות בנקאית, אמר אז: "אל תדאג, שם המשפחה שלנו לא מסתיים ב'שווילי' ואנחנו במקור מרוסיה הלבנה."
הוא עזר לי להוריד את הקרטונים אל המדרכה שליד הבית. נפרדנו בלחיצת יד. הוא אמר, "נשארתי חייב לך אלף שמונה מאות שקל, שכר דירה."
"לא חשוב," עניתי, "תחזיר לי את זה מתישהו בשרותי הדברה."
שעה ארוכה עמדתי על המדרכה. מתלבט כהומלס שצריך להחליט בהתאם לנפח עגלת הסוּפֶּר שלו, עם מה הוא ממשיך וממה עליו להיפרד. בסופו של מיון בו החזקתי בידי כל פריט ופריט וכל ספר וספר, העמסתי למכוניתי שני קרטונים ובהם כלב חרסינה תכלכל העומד על שתי רגליו האחוריות, לשונו משורבבת, אוזנו האחת זקורה והשנייה שמוטה – בעל החיים היחיד שהרשתה לי אמי להחזיק בבית מחשש שמא אחטוף איזה כוֹלֶרָה. וגם שתי קופסאות של תמונות ישנות, כרך של חוברות דבר לילדים משנת תש"ח (מחיר כל חוברת 40 מיל), ספר סיפורים של אדגר אלן פו בתרגום אהרון אמיר בהוצאת מחברות לספרות תל-אביב תש"ז, מכתבים ישנים, גלויות מחו"ל, איגרות שנה טובה, מחברת ציור ועבודה מכיתה ו' שנושאה "הדבורים" ובתוכה פתק שכתב לי בעט אדומה ב 3.5.1962 המורה לחקלאות משה, ונפתח במילים: "ליהודה, עבודתך טובה מאד, אך הינך מסוגל ליותר."I הומלס