אהוד פדרמן | מליחות עדינה
תקציר: הימים - ימי קורונה. גבר בקבוצת סיכון מתמודד בלב ים עם הבידוד החברתי.
בדרכי אל המפגש הראשון, בעודי שוחה אל עבר המצוף המהבהב כתום, חלף על פניי צעיר שחתר בחסקה: לא חבל ככה? צעק לעברי הבחור, תיקח שיעור או שניים והחתירה שלך תהיה אפקטיבית. נשנקתי. מים מרים צרבו בגרוני. זקפתי בוהן לעבר עוכר השמחה ועברתי לשחות חזה.
כעבור כמאה מטרים, מבעד לערפל שכיסה את משקפי השחייה, ראיתי סאפ נטוש מטלטל בין הגלים. התקרבתי וראיתי שהסאפ קשור למצוף הכתום. טפחתי כמדי בוקר על כרסו העגלגלה של המצוף, ובתוך כך, מופתע,הבחנתי במים בדמות נשית.
הכול בסדר? קראתי אל הסירנה. לרגע חמק בי הרהור על הנשמה מפה לפה.
בוקר טוב, היא ענתה בנחת. הכול בסדר.
בטח הגעת מוקדם, התקשיתי להסוות את האכזבה בקולי. בדרך כלל אנחנו שוחים כאן לבדנו, המצוף ואני.
הנה,אני כבר מפנה לך אותו.
לא תודה, אמרתי, אין צורך.יש לי עוד מעט שיעור פלדנקרייז בזום.
צעירה ממני בעשרים שנה, חשבתי. מחריצי עיניה בחנה הנימפה את חולצת השחייה המחטבת ואת כובע הים הממותג, שהסתירו אניצי חזה לבנים ושער ראש מקליש.את סנטרי מעטר זקן אינטלקטואלים. סנפירים מקנים לי מהירות ואיזון.
רוצה להצטרף אליי ליוגה? היא אמרה.
התפלאתי על ההזמנה. יוגה כאן, על הסאפ?
כן. זה שיעור חי. כמו בימים שלפני המגפה.בהתחלה אני חותרת. אחר כך שוחה, מקנחת ביוגה וחוזרת לחוף.
חייכתי מהורהר אל האופק, אולי בפעם אחרת.
בפעם הבאה שנפגשנו ליד המצוף, היא שכבה על הסאפ על צידה. פניה היו צופות אל עומק הים, כך שלא הבחינה בי מתקרב. בגד ים שלם החמיא לגופה המלא במקומות הנכונים. שכובה על צידה השמאלי היא הניפה את רגלה הימנית באוויר,מטה ומעלה ומטה בקצב מדוד.
בוקר טוב, קראתי בקול לא בטוח.
היא לא הגיבה. בניגוד להרגלי היבשתי לוותר ולסגת, עקפתי את המצוף ומבעד לערפל משקפי השחייה ראיתי שעיניה עצומות.
בוקר טוב, חזרתי בקול תקיף.
היא פקחה את עיניה בהפתעה. שלפה אוזניות מאוזניה ואמרה בלבביות, בוקר טוב.
שוב אנחנו נפגשים בלב ים, אמרתי, מרמז בידי על אפרכסות האוזניים.
היא הבינה מיד, מוסיקה קלאסית.
הו, החוויתי בהערכה. אז זה בטח לא מקרי.לי קוראים עודד.
אני מרינה.
שם עם ניחוח של ארצות ים.
הגעתי מחוף הים השחור.
מאיפה בדיוק?
סוצ'י, אתה מכיר?
הייתי שם בסקי, מקום מקסים.
מה דעתך על מסכת הצלילה החדשה שלי?
זה עומד בתקן של מסכות הקורונה?
אנחנו באמצע הים, היא חייכה. כאן התקנים אחרים והתקנות שונות.
השיחה התגלגלה לכך שמרינה אוהבת להתבודד. כן, אמרתי, גם אני אוהב להתבודד בים בשעות היום. אבל מה לגבי הלילות?
אתה צודק, היא הסכימה, גם לשחיינים טובים קשה לצלוח את הלילות לבד.
ניפגש מחר? הצעתי.
איזה יום מחר?
שלישי.
היא חייכה בהבטחה, אם לא יהיה דגל שחור.
ביום שלישי הים היה נוח. ישבנו זה לצד זה על הסאפ וליקקנו גלידה מתוך גביעי הפלסטיק שהבאתי בתיק אטום למים. השווינו חלומות בריחה לחופים נידחים ולפסגות הרים מושלגות. הגלידה נזלה משולי שפתיה של מרינה וטפטפה למחשוף בגד הים. התמלאתי תעוזה ימית,שלחתי אצבע לשביל החלב,נתתי בפי וליקקתי. השילוב של מתוק ומלוח היה חדש ומסעיר. מרינה טבלה אצבע בגביע שלה ומרחה מטעם הגלידה על שפתיי. חיש קל התלקקנו כצמד דולפינים מיוחמים.
הגיע הזמן לשעור יוגה, אמרה מרינה. נשכבתי בגבי על הסאפ. חששתי שמא אחטוף מחלת ים.תרפה, היא הלחישה, תנשום עמוק ואל תדאג,אתה בידיים טובות. על סיפון סאפ מתנדנד, עשינו יוגה. כמו בקאמה סוטרה, התנגן בי קולה הצרוד של קורין אלאל. מרינה, בעלת תעודת סקיפר, גהרה מעלי ונווטה אותי בתנועות מיומנות לנמל הבית.
בתום השיעור הפתיעה וקפצה ראש למים.אני התפרצתי בצחוק משוחרר. היא עלתה אל פני הים וצעקה, לא רע בשביל שיעור ראשון. אחר כך נפרדנו כל אחד לדרכו. מרינה אמרה, אתה רואה חשבון, כן? בטח תזכור בקלות את מספר הטלפון שלי. היא הפליגה לחוף בת גלים. אני חזרתי לחוף הנכים, משנן כל הדרך את מספר הטלפון. ניסיתי אותה כשנכנסתי למכונית. התברר שהמספר לא נכון.
למחרת נעשה הים סוער. עמדתי על החוף ולא הצלחתי לראות את המצוף. הסערה נמשכה כל אותו שבוע.
בהמשך הוכרז שוב סגר. תחנות ההצלה נסגרו. המצופים נמשו מהמים ואוחסנו במתחם מגודר. ניתק מכבליו גם המצוף של מרינה ושלי ונסחף ללב ים.